לפני שבוע הזדמן לי לשבת ליד חבר בוועדת חוץ וביטחון של הפרלמנט בשוודיה, עת שביקר בישראל. עוד בתחילת שיחתנו הוא ביקש שאתייחס למצב זכויות האדם בארץ. יש בכך כדי להמחיש את הלך הרוח בשיח הבינלאומי, כעדות מוחשית למה שהספרות האקדמית מגדירה כעליית קרנו של שיח זכויות האדם בזירה הגלובאלית.

דרך אחת בה ניתן לבחון את התעצמותו של שיח זכויות האדם היא באמצעות ניתוח הפעילות בתחום זה בקרב גוף חשוב ומשפיע בזירה הבינלאומית – מועצת הביטחון של האו"ם. על פי אמנת האו"ם, גוף זה מופקד על נושא שלום וביטחון בינלאומי. חשיבותו נובעת מעצם העובדה שהחלטותיו מחייבות את כלל המדינות החברות באו"ם. המועצה עצמה מורכבת מחמש חברות קבועות (ארצות הברית, בריטניה, צרפת, סין ורוסיה) המחזיקות בזכות וטו על החלטותיה, ועוד עשר חברות לא-קבועות אשר מתחלפות מדי שנתיים.

בראשית ימיה, מועצת הביטחון של האו"ם לא עסקה בזכויות אדם. באותה תקופה, לאחר מלחמת העולם השנייה ובראשיתה של המלחמה הקרה, הנושא נתפס כעניין פנימי של מדינות ריבוניות. אולם באופן הדרגתי, החל משנות התשעים של המאה הקודמת ובמקביל לסיום המלחמה הקרה, מועצת הביטחון החלה לראות בנושא זכויות אדם מרכיב מרכזי בפעילותה. השינוי ביחסה לנושא חל בעת ובעונה אחת עם שינויים בפעילותה של נציבות זכויות אדם באו"ם, אשר החלה לייצר מנגנונים לביצוע מעקב ודיווח על נושאים כמו הוצאות להורג, דיכוי דתי, עינויים, מעצרים ארעיים, גזענות, הפרת חופש הביטוי והפרת זכויות אדם. במקביל לשינוי בפעילות הנציבות (לימים המועצה לזכויות אדם באו"ם), הקשר בין גוף זה לבין מועצת הביטחון התהדק, כאשר המועצה החלה לקבל דיווחים שוטפים ושיטתיים בנושא זכויות אדם.

מכון המחקר Security Council Report פרסם בינואר 2016 דו"ח שמגלה כי בעשור הראשון למאה הנוכחית מועצת הביטחון עברה 13 תדרוכים על ידי הנציב לזכויות אדם באו"ם. לעומת זאת, מ-2010 עד 2015, הנציבה, סגניתוה ועוזר המזכיר הכללי של האו"ם לנושא זכויות אדם, תידרכו את המועצה לא פחות  מ-52 פעמים. בנוסף, הדו"ח מראה שעד סיום המלחמה הקרה חברי מועצת הביטחון קיימו מעט יותר מעשרה סיורים וביקורים באתרים ומדינות הידועות כמפרות זכויות אדם. זאת בהשוואה ל-51 סיורים ב-42 מדינות בפרק הזמן שבין 1992 ל-2015. תכלית השימוש בכלי של ביקורי המועצה במקומות החשודים בהפרה של זכויות אדם היא עיסוק מעשי בדיפלומטיה מונעת. במילים אחרות, ההפך המוחלט מהבחירה המסורתית לא להתערב בנושאים שלפני שניים וחצי עשורים נתפסו כסמכותן הבלעדית של מדינות ריבוניות.

מי שמרסנות את הגישה הפרו-אקטיבית של מועצת הביטחון לנושא זכויות אדם, הן שתי חברות קבועות בה – רוסיה וסין. היסטורית, מדינות אלה בולמות החלטות עם גוון מובהק של זכויות אדם. לפיכך נוצר מצב "סכיזופרני" במועצת הביטחון, בו למרות העניין ההולך וגובר של גוף זה בנושא זכויות אדם, הפעילות המשמעותית של העברת החלטות בתחום נותרת מוגבלת. דוגמא מובהקת לכך היא פעילותה המוגבלת של המועצה בנושא המלחמה המתמשכת בסוריה והאסון ההומניטרי ההולך וגובר במדינה, אשר בגינם ספגה מועצת הביטחון קיתונות של ביקורת.

מבחינתה של ישראל, שימור הסטטוס קוו בניהול הסכסוך הישראלי-פלסטיני טומן בחובו התנגשות עקרונית עם מגמה בולטת בזירה הבינלאומית -  עליית קרנו של שיח זכויות אדם בעולם, המגובה בעיסוק הולך וגובר של מועצת הביטחון בנושא. זאת, לא בגלל היכולת (המוגבלת) של המועצה לפעול, אלא דווקא לאור העניין הציבורי והמדיני שמגמה זו מייצרת. היטיבה לתאר את התופעה אל"מ (מיל') מירי איזין<, במאמר שמסביר לקוראי עברית שבעוד שישראל מדברת "ביטחון", בעולם מדברים "הומניטרית". כשהעולם מתייחס לסכסוך הישראלי-פלסטיני מזווית של זכויות אדם – בדיוק כפי שהדיפלומט השוודי עמו שוחחתי ביקש לעשות – ישראל באופן אוטומטי נקלעת לעמדת מגננה, ואינה שותפה לשיח. ככל שחולף הזמן והמדיניות הישראלית למען שימור הסטטוס-קוו נותרת בעינה, הפער בין השיח הישראלי לשיח הבינלאומי הולך ונפער.