מקובל בחוגים רבים לראות במודיעין גוף הפועל לפי הנחיות הקברניט. הדרג המדיני יגיד מה הוא רוצה - המודיעין יבצע. בין איש המודיעין לקברניט שורר, לכאורה, דפוס של יחסים חד-כיווניים, המודיעין נידרש לספק לדרג המדיני מידע לאור שאלות ('הצי"ח'- ציון ידיעות חיוניות) שקיבל מהקברניט. בין שני אלה לא ניתן ולא נידרש לבצע למידה הדדית או פיתוח ידע משותף.

ביטוי לגישה הלינארית של היחסים בין הצרכן, מעצב המדיניות, לבין היצרן, הלא הוא המודיעין, ניתן למצוא ב"מעגל או הליך המודיעין" שהוגדר ע"י שרמן קנט בחצי המאה שעברה. השלבים המרכזיים של תהליך זה הינם:

א. זיהוי בעיה אסטרטגית – מתקבלת לאור דירקטיבה של הצרכן או זיהוי של המודיעין באמצעות האיסוף,  אשר מגלה תופעה בלתי רגילה.

ב. ניתוח הבעיה.

ג. איסוף נתונים אודות הבעיה באמצעות תדרוך גורמי האיסוף ע"י המחקר.

ד. הערכת הנתונים – השוואה של מה שחדש למה שידוע.

ה. גיבוש הערכה באשר למידע שנאסף.

ו. הצגה של המודיעין – באמצעות הצגה בע"פ או באמצעות מסמך קצר ותמציתי.

הפרקטיקה של עשיית המודיעין הלאומי, לפי גישה זו, מאפיינת את היחסים בין איש המודיעין לדרג המדיני, היא של הפרדה של וחד-צדדיות. כלומר, הערכה מחקרית אודות היריב מקדימה בדרך כלל את הדיון אודות גיבוש מדיניות ואף יכולה להיות נפרדת ממנו בזמן ובמקום. איש המודיעין נידרש 'להציג': להעביר את מסקנותיו, בצורה של סקירה כתובה. לפחות לכאורה, הוא אינו צריך להיות בחדר בו מגובשת המדיניות.   

לעומת הגישה המסורתית הופיעה גישה ביקורתית לפיה דפוס היחסים בין המודיעין לדרג המדיני הינו דפוס של שילוב ושל פיתוח יידע משותף. לפי הגישה החלופית נדרשת סינתזה בין המודיעין למקבלי ההחלטות ובמסגרתה יחדל המודיעין להיות ספק של מידע (בלבד) ויתחיל להיות ספק של יידע. הדבר מחייב שינוי הן בקרב מקבלי ההחלטות, שצריכים לתת אמון ולחשוף את מדיניותם בפני המודיעין, והן בקרב המודיעין שאנשיו צריכים להיות מעורבים בגיבוש המלצות ולהתגבר על ה"טאבו" שלהם, המונע שילוב של השלכות פעילות כוחותינו בהערכותיה. בעולם כזה של שיח ושיתוף לא יתאפשר לדבר על "הצלחות במדיניות" או על "כישלונות מודיעיניים" משום שאלו יהיו שזורים אלה באלה. 

שינוי מרכזי נוסף בגישה בנוגע למודיעין נובעת מהצורך בלימוד המדיניות ובהתאמת ההערכות המודיעיניות אל הצרכים הנובעים ממדיניות זו. כלומר: המודיעין יידרש לתת מה שצריך ולא מה שיש. איש המודיעין החדש יצטרך ללמוד לקבל יעדים פוליטיים ואסטרטגיים כלגיטימיים וראויים. ההישג המרכזי של הגישה החדשה הוא, שלמקבלי ההחלטות יהיה שותף עמו יוכלו להתלבט, לשאול שאלות ולגבש מדיניות הולמת.

בפני מימוש המודל החדש של סינתזה בין המודיעין למקבלי החלטות עומדות מגבלות לא פשוטות. החל באי רצון של מקבלי ההחלטות להיחשף ולחייב את עצמם, חשש מהדלפות ומסורת ארוכת שנים של הגישה הקודמת. מהצד השני ברור שעקרונות דוגמתיים של יחסי יצרן-צרכן, שקיימים עדיין בשיח המודיעיני-אסטרטגי וחתירה לאובייקטיביות (מדומה) עלולים להוות חסם משמעותי אף הם. ברור, אם כן, שכל שעומד בפני מימוש של מודל זה הוא "הרצון להשתנות", כפי שמגדירים זאת המחברים.

הטבלה הבאה מראה הקבלה בין גישת השילוב לבין הגישה המסורתית:

השינוי בדפוס היחסים בין המודיעין לדרג המדיני טרם הושלם וקיימים עדיין מקומות לא מעטים בהם באה לידי ביטוי הגישה המסורתית. יחד עם זאת, דומה שהרעיון של יחסי שיתוף מהווה כיוון ראוי לאורו נכון לעצב את היחסים ולגבש תוצרים משותפים וזאת כדי לתת מענה טוב יותר לאתגרים המורכבים העומדים בפני מעצבי המדיניות וקהילת המודיעין כאחד.