ממש לאחרונה, ב-4.5.15, צוינו ארבע שנים לחיסולו של אוסאמה בן-לאדן, מנהיג 'אל-קאעדה', בידי יחידה מובחרת של הצבא האמריקני. בן-לאדן ניצב במשך שנים, ובפרט לאחר 9.11.2001, בראש רשימת המבוקשים של ארצות הברית ושל המערב בכלל, ועם חיסולו יצא הנשיא אובמה בהצהרה רבת-חשיבות לאומה בה דיווח על הידיעה בדרמטיות. בה בעת שאלת מצבו של אבו בכר אל-בגדאדי, מנהיג 'המדינה האסלאמית', עולה באופן תדיר לכותרות בהקשר של ניסיונות להרגו מצד גורמים שונים. גם הוא נחשב, בדומה לבן-לאדן בעבר, ליעד חמקמק ויוקרתי שרבים חפצים במותו. במבט ממוקד יותר, בשבוע שעבר תשומת הלב בישראל ניתנה לדיווח אודות חזרתו של מוחמד דף, ראש ההנהגה הצבאית של 'חמאס', לתפקוד ולהובלת ההכנות של התנועה לעימות הבא עם ישראל. גם דף, כמו בן-לאדן, מהווה מזה שנים יעד עליון להתנקשות מצדה של ישראל וכבר שרד מספר ניסיונות בלתי-מבוטל להריגתו – האחרון שבהם במבצע 'צוק איתן' בקיץ 2014. 

בין השלושה יש קווי דמיון ושוני, אך ההקשר הנוכחי מבליט תופעה מעניינת במיוחד שמשותפת להם: מדינות המערב מתייחסות לכולם כאל מיתוסים, כאל מנהיגים רבי-עוצמה ומסוכנים, שסילוקם יסב נזק עצום לגופים בראשם הם עומדים. שאלה חשובה היא: האם אכן חיסול הראש הוא אמצעי אפקטיבי להשגת המטרה, קרי החלשת או ניטרול הגוף בראשו הוא עומד? באופן טבעי, הדעות נחלקות בתשובה לשאלה זו.

 בבחינה של מספר מקרים שיטת פעולה זו הוכיחה את עצמה. כך למשל עם בן-לאדן, שיש שיאמרו כי חיסולו החל תהליך של דעיכה עבור 'אל-קאעדה', שהיום נמצא בעיצומו עם הפיכתה של 'המדינה האסלאמית' לארגון המוביל בקרב תומכי הג'יהאד הסלפי. דוגמא נוספת היא חיסולו של ראש מערך המבצעים של חזבאללה, עימאד מוע'ניה, בדמשק בפברואר 2008. מוע'ניה, בניגוד לבן-לאדן או אל-בגדאדי, לא היה מנהיג הארגון אלא דמות מבצעית. עיקר תרומתו הייתה בתכנון, יוזמה ובהוצאה לפועל של פעולות צבאיות. במקרה שלו הבחירה לחסלו נחשבת לנכונה ואפקטיבית, שכן מייחסים לה נזק גדול מאוד ליכולת המבצעית של חזבאללה מתוקף הקושי לאתר לו מחליף ראוי.

מהעבר השני קיימות דוגמאות לא מעטות שממחישות כי לא די בחיסול מנהיג או דמות בכירה, וכי לעתים דווקא פעולה כזאת יוצרת בעיה גדולה יותר. כך לדוגמא בתרחישים בהם במקום הדמות שמסולקת מגיעה דמות שאינה פחותה בשיעור קומתה, והופכת לבעיה גדולה עוד יותר. מקרה העבר הזכור ביותר בהקשר זה באזורנו הוא חיסולו של מזכ"ל חזבאללה עבאס מוסאווי בשנת 1992 ע"י ישראל. חיסול  בעקבותיו התמנה לתפקיד חסן נצראללה. כך היה גם עם חיסולו של 'המהנדס' יחיא עייש ב-1996, שאפשר למוחמד דף לתפוס מקום מרכזי בפיקוד על 'גדודי עז אל-דין אל-קסאם'. אותו דף שב לקדמת הבמה לאחר שישראל התנקשה במפקד הזרוע הצבאית של 'חמאס' אחמד אל-ג'עברי בשנת 2012. 

מעבר לדפוס המתואר, לעתים החיסול עצמו פשוט אינו אפקטיבי כיוון שהאדם בו מתנקשים מייצג רעיון שהינו חזק מכל אדם כזה או אחר שיוביל את המאבק למענו. בשנת 2004 ישראל חיסלה את שיח' אחמד יאסין, מנהיגה הרוחני ומייסדה של 'חמאס', ואת עבד אל-עזיז רנתיסי מחליפו. לכאורה מכה אנושה לתנועה, אך חרף אובדן המנהיגים הוותיקים האידיאולוגיה והלהט של הפעילים והמנהיגים האחרים יצרו המשכיות והריק התמלא בסופו של דבר. את אותו הטיעון אפשר להשמיע גם כלפי סילוקו של אבו-מוסעב אל-זרקאווי, מנהיג 'אל-קאעדה עיראק', שמהיסודות שיצק קם כעבור מספר שנים ארגון 'המדינה האסלאמית'.

האם שיטת 'ראש הנחש' היא היעילה ביותר בהתמודדות עם ארגונים שמפעילים טרור? כל המקרים שתוארו לא מספקים תשובה ניצחת לשאלה ומדובר בסוגיה שיש לבחון בכובד ראש. קיימות טענות לכאן ולכאן, וקשה לקבוע ולהשליך בין סיפור אחד למשנהו. עם זאת, על דבר אחד קשה להתווכח: כמות העניין שמייצרים אותם מנהיגים ומצביאים בקרב מדינות המערב וגם בקרב ציבור תומכיהם היא רבה, אפילו אובססיבית במובן מסוים. ההילה והמסתורין שלהם מהפנטים את הציבור והתקשורת, וגם את מנהיגי העולם - ואולי דווקא על הנקודה הזו שווה להתעכב כשמנתחים את הנושא.