ארגון המדינה האסלאמית הקים עליו כוחות רבים, חלקם ערבים וחלקם - המשמעותי יותר - אינם. איראן היא מזה זמן הכוח החיצוני בעל ההשפעה הגדולה ביותר בעיראק, ובשנים האחרונות רבו העדויות למעורבותה הכלכלית והפוליטית שם. ואולם, להצלחה אפשרית של המיליציות השיעיות, הפועלות בחסותה בקרבות בעיראק, עלולות להיות השלכות, פנים-עיראקיות ואף אזוריות, משמעותיות.

ממשלת עיראק (השיעית) זקוקה לסיוע רב כדי להתמודד עם אתגר המדינה האסלאמית. הקושי לכנס קואליציה קרקעית בהובלה אמריקנית כדי להילחם בארגון, הביא אותה לבקש מאיראן להיכנס לוואקום שנוצר. לשם המחשה, כשני-שליש מהכוחות המשתתפים כעת בניסיון לחלץ את עיר הולדתו של סדאם, תכרית, מציפורני המדינה האסלאמית הינן מיליציות שיעיות הנהנות מתמיכה והכוונה איראניים. ההפצצות מהאוויר של הקואליציה הערבית-מערבית אומנם מסבות אבדות לארגון ופוגעות בנכסיו, בעיקר בסוריה, אך איראן, שנתפסת במערב יותר ויותר ככוח מייצב, כפתרון ולא כבעיה, היא זו שעל שמה יירשם ההישג אם וכאשר יובס ארגון המדינה האסלאמית.

לאיראן עניין מיוחד בנעשה בעיראק, שעמה היא חולקת את גבולה הארוך ביותר, כ-1,500 ק"מ. יש לה עניין בטיפוח המאחז השיעי הגדול בדרום עיראק (תוך כדי החלשת הזהות הסונית), השולט על הפתחה האסטרטגית למפרץ הפרסי (שט אל-ערב), שבה מצויה כמחצית מעתודות הנפט של עיראק. עד הפלת משטר סדאם חוסיין הייתה עיראק המתחרה העיקרית של איראן על השליטה במרחב המפרץ, אך המאזן הצבאי בין המדינות - בעתיד הנראה לעין - נוטה בבירור לטובת איראן. מעורבות איראן בעיראק מוּנעת מראייתה בטריטוריה זו מרחב השפעה טבעי שלה. היא מוזנת מהשאיפה להגמוניה במרחב, מתוך הבנה שעיראק היא נדבך חשוב בדרך להשגת מטרה זאת. איראן גם מבקשת לשמר את ההישגים הלא מבוטלים שהיא קצרה (במידה רבה ב"אדיבותה" של ארצות הברית) עם היחלשות המדינה העיראקית והתחזקות הרכיב השיעי בה.

חולשתה הבסיסית של עיראק מאז שנת 2003 "הזמינה" את התערבות איראן, שביקשה להגביר את השפעתה, לצמצם סיכונים לביטחון הלאומי שלה ולהקל עליה להשיג הגמוניה בלבנט ובמפרץ. במסגרת זו מספק כוח "קודס" של משמרות המהפכה – כוח שהוקם בראשית שנות התשעים כדי לקדם את האינטרסים של איראן באמצעים צבאיים, פוליטיים וכלכליים מחוץ לתחומה – מימון, ציוד ואמצעי לחימה למיליציות השיעיות שקמו לתחייה כתגובה לעליית המדינה האסלאמית.

איראן חשה סוג של פטרונות כלפי שכנתה ממערב ורואה את מעורבותה בתחומה כדבר טבעי. יודגש, בעיותיה של עיראק אינן קשורות ברובן למעורבות של שחקן חיצוני זה או אחר, אך מצוקתה מאפשרת את המעורבות חיצונית ביתר קלות. ההשפעה האיראנית בעיראק אינה חדשה ויתכן כי בחלקה היא בלתי נמנעת, ולו בשל גורמים היסטוריים, עדתיים וגיאוגרפיים. אולם עיראק עלולה להפוך ביתר קלות, באם המיליציות השיעיות ינחלו הצלחה, למדינת חסות לכל דבר וענין של איראן.

שליטה דה-פקטו של מיליציות פרו-איראניות על הקרקע תקל על הסיוע האיראני למשטר אסד, ותשפר את מעמדה האזורי של איראן. בשלב זה עוד לא ברור מה יהיו ההשלכות של השפעה איראנית גוברת בעיראק על סוגיות אזוריות שונות: יציבות ירדן; נסיגה אפשרית של ישראל מבקעת הירדן בכל הסדר קבע עתידי עם הפלסטינים; וההשפעה של ההחמרה הצפויה במצבן הביטחוני של מדינות ערביות מתונות דוגמת מדינות המפרץ.

קיימת הסכמה רחבה במערב כי יש להביס את המדינה האסלאמית, אך כלל לא ברור האם דומיננטיות איראנית מוחלטת בעיראק אכן תביא ליציבות המיוחלת. ניצחון המיליציות עלול להעצים את המתח הבין-עדתי ולהקשות על גיבוש קונצנזוס פוליטי במדינה השסועה. יודגש, אין זה תהליך דטרמיניסטי: האופן שבו איראן תוכל לממש את השפעתה ביום שלאחר הבסת המדינה האסלאמית תלוי במידה רבה בממשלת עיראק, במתן ההובלה לצבא העיראקי (הגם שמרביתו שיעי ממילא), ובתפקיד שתמלא ארצות הברית – מעורבות גדולה יותר שלה בלחימה נגד המדינה האסלאמית, גם מהאוויר, עשויה לקחת את הבכורה מהמיליציות.

נוסף על כלל השיקולים והמגמות, חשוב להדגיש שבמצב שבו תהיה לאיראן תהיה יכולת סף גרעינית מוכרת ומקובלת כתוצאה מהסכם, עיראק - בדומה למדינות אחרות במרחב - עלולה להשתכנע סופית כי מוטב לה ליישר קו עם איראן ולאפשר לה מעורבות עמוקה בענייניה.