השבוע נודע על כוונתו של שגריר ישראל באו"ם, דני דנון, לערוך "את הכינוס הגדול ביותר בעולם למאבק בתנועת הBDS" דווקא באו"ם. הכנס מתוכנן להיערך בבניין האו"ם בניו יורק בסוף מאי, בזמן העצרת הכללית של המדינות החברות בארגון. על פי הידיעה שפורסמה בידיעות אחרונות, לכנס יוזמנו יותר מ-1000 סטודנטים, נציגים של כ-100 ארגונים אשר נלחמים ב-BDS ברחבי העולם, משפטנים, חברי פרלמנטים ומובילי דעת קהל. מטרתו, לפי השגריר דנון, היא "לייצר כלי אופרטיבי במאבק ב-BDS על ידי הכשרת הסטודנטים כשגרירים למאבק בחרם", וזאת באמצעות ציוד הסטודנטים בחומרי הסברה.

יש כמובן לברך על נקיטת צעדים פרו-אקטיביים שתכליתם לפעול נגד הקמפיין המסוכן שמתנהל תחת הכותרת BDS (Boycott, Divestment, Sanctions), ושמטרתו להחרים ולנדות את מדינת ישראל מהקהילה הבינלאומית. צריך גם לומר שבאו"ם יש ועדות וגופים עוינים כלפי ישראל, אשר פועלים באופן מוטה ועקבי כנגדה. יתר על כן, האו"ם מהווה זירה בה המחנה הפרו-פלסטיני האזרחי פועל בשיטתיות על מנת למתג את ישראל כמדינת אפרטהייד, וכן ללחוץ על הקהילה הבינלאומית שתגנה ואף תשית אמצעים שונים של חרם עליה.

יחד עם זאת, היוזמה לפעול בזירת האו"ם במתכונת המוצעת של הפגנה המונית היא טעות. דרכי פעולה כמו מפגן תמיכה המוני וקולני בישראל הם אמצעים אפקטיביים המשרתים את הניסיון להילחם בקמפיין החברה האזרחית להחרמת ישראל, אך לא בכל מקום ולא בכל תנאי: העיקרון החשוב ביותר הוא לקיים את המאמצים הללו בזירות בהן קיימת חשיפה פומבית גבוהה לקמפיין ה-BDS. חשיפה כזו מצויה בקמפוסים רבים ברחבי העולם, בין היתר במדינות כמו ארצות הברית, בריטניה, קנדה ודרום-אפריקה. ברם, בזירת האו"ם הפעילות לקידום השתת חרם על ישראל לא מקודמת באופן קולני ומוחצן, אלא נעשית בשקט על ידי גורמי חברה אזרחית פרו-פלסטינים, באופן יסודי ושיטתי.

נכון לשלב זה הפעילות הנמרצת נגד ישראל באו"ם אינה נושאת פרי, והגורמים שעומדים מאחוריה אינם מצליחים להשפיע על ההנהגות הרשמיות של מדינות מערביות. לפיכך, ייזום הפגנה המונית באו"ם על ידי הממסד הישראלי, לא רק שאינו מהווה תגובה הולמת למאמצים מחושבים ושקטים שמתקיימים כל העת כנגד מדינת ישראל בזירה זו, אלא עלול לייצר שתי השלכות לא רצויות. ראשית, מרכוז והכשר הדיון הפומבי בשאלת לגיטימיות קיומה של ישראל. שנית, ובשל התקדים של הפגנת המונים בנושא BDS בזירת האו"ם שהכנס שואף לייצר, משיכת סיקור תקשורתי נרחב שיבליט את התופעה, מטרותיה והנרטיב שהיא מבקשת לקדם בדיווחי חדשות ברחבי העולם, תוך העצמת וניפוח ממדיה.

אם מטרת הכינוס, כפי שהשגריר דנון מצהיר, היא לייצר לישראל שגרירים בדמות סטודנטים מצוידים בחומרי הסברה שיחולקו בעצרת, הרי שישנן דרכים יעילות ומקצועיות בהרבה להשיג מטרה זו. כך למשל, פועלים כיום עשרות ארגונים פרו-ישראלים (Stand with Us; The David Project; Camera on Campus ועוד) שצברו שנים רבות של ניסיון בהתמודדות עם התופעה ופיתחו שיטות של קידום שיח פתוח ובונה באמצעות מסרים מותאמים לקהלי יעד שונים. הניסיון המצטבר מראה שדווקא רצוי להרחיק את השיח על הסכסוך הישראלי-פלסטיני ממקום פשטני של סיסמאות אשר מאפיין הפגנות. זאת, במטרה לפתח שיח מעמיק על מורכבות הסכסוך עם קהלים מפולחים מראש ככאלה שניתן להשפיע על עמדותיהם.

אם כן, בהתמודדות נגד BDS על ישראל לפעול תוך התאמת הכלים העומדים לרשותה לזירה בה המאבק מתקיים. השיטות שנכונות לקמפוסים או לניו-מדיה אינן בהכרח חלות על הזירה המדינית הבינלאומית. אשר לפעילות באו"ם, על ישראל לנהל את המאבק בשקט ובעקביות באמצעות גורמים דיפלומטיים רשמיים ומקצועיים, לצד ארגוני חברה אזרחית פרו-ישראלים. את אלה האחרונים יש לעודד לפעול לקבלת סטטוס של ארגונים יועצים לאו"ם, כפי שהשכילו לעשות ארגוני חברה אזרחית פרו-פלסטינים. אלה נהנים מזכויות שמקנה הסטטוס הזה, מגישים בחסותו תצהירים וזוכים לגישה לוועדות שונות בארגון.  נוכחות ישראלית בדיונים ובוועדות עם הכנה יסודית, מקצועית ומגובה בבנק של נתונים היא הדרך הנכונה לנהל מערכה מדינית באו"ם. לא הפגנת המונים מהסוג המתוכנן.