בגיליון חודש יוני של הביטאון "מערכות" התפרסם מאמר מאת סא"ל (במיל') גור רוזנבלט, מג"ד מילואים, שדן בסוגיית איוש תפקיד מח"ט מילואים, סביב השאלה האם עליו להיות איש צבא קבע או מילואים. במאמר מצוין כי מפקד חטיבת הנגב, בה משרת רוזנבלט, אל"מ (במיל') בני בן ארי, הוא איש המילואים היחידי כיום המפקד על חטיבת מילואים. בן ארי, שטיפס בסולם התפקידים בחטיבה ממ"פ ועד מח"ט, יוחלף הקיץ באיש צבא קבע.

בעבר מינוי אנשי מילואים למפקדי חטיבות מילואים היה דבר שבשגרה בצה"ל. אולם, הפיחות במעמדו של מערך המילואים בחברה הישראלית, בין היתר בשל הפחתת ושינוי מאפייני האיומים הביטחוניים על מדינת ישראל  (כפי שציין באחרונה ראש אמ"ן הרצי הלוי), ובשל הנטייה הכמעט אוטומטית של הצבא לקצץ כברירת מחדל בתקציב לאימוני המילואים בעת משבר תקציבי - יצרו מציאות שונה.
כל מפקדי חטיבות המילואים שלחמו במלחמת לבנון השנייה היו אנשי קבע. לאחר המלחמה, בה התגלו ליקויים חמורים בכשירות מערך המילואים למילוי משימותיו, שב הפיקוד הבכיר של צה"ל והבין את חשיבותו של מערך המילואים ואת חשיבותם של מפקדיו, ובפרט של אלה אשר צומחים מתוכו. לאחר המלחמה שוב מונו אנשי מילואים למפקדי חטיבות מילואים. כך למשל, מונו הושע פרידמן וארי סינגר למפקדי החטיבות כרמלי ויפתח. השניים צמחו בחטיבות אלו כמפקדים מאז שחרורם מצה"ל, וב-2012 אף מונה פרידמן לתפקיד קצין המילואים הראשי (קמל"ר). "הצבא יודע לסמן שינוי", אמר אז פרידמן. "הוא משדר למילואימניקים שהם נחוצים, מאמן אותנו מאוד קשה ומגבש תוכניות אופרטיביות רלוונטיות, כשהאימונים נעשים בהתאם".

עשור מאוחר יותר, כאמור, השתנתה המציאות ומח"ט מילואים שהוא גם איש מילואים בעצמו הפך לזן נדיר. דרישת תפקיד המח"ט מאיש מילואים היא כ-150 ימי מילואים בשנה. בעידן שבו, כדברי הקמל"ר הקודם שוקי בן ענת, דור המ"פים והמג"דים הנוכחי מורכב בפועל מ"מי שאשתו מרשה לו", מחויבות כזו אינה רווחת בקרב קציני המילואים. במקביל, גדל מספר אנשי הקבע שבמינוי משנה (מנמ"ש) המשמשים כמפקדי פלוגות וגדודים. אמנם לאורך השנים התייחסו אנשי הקבע לפיקוד על מסגרות מילואים כאל "תפקיד בהתכתבות" שאינו מחייב אותם באמת, אך תפיסה זו השתנתה בעשור האחרון (אם כי לא נעלמה לגמרי). כשמצרפים לכך את הצורך של צה"ל בתקני אל"מ לקציניו שבקבע, ניתן להבין מדוע קשה למפקד זרוע היבשה ולרמטכ"ל לאייש את התפקיד באיש מילואים.

אף שבהשוואה למערך הסדיר כשירותם של אנשי המילואים נמוכה, הרי שלדברי קצין מילואים בכיר, שפיקד במלחמת לבנון השנייה על גדוד צנחנים במילואים, ניסיונם המצטבר באימונים ובפעילות מבצעית, הביטחון העצמי והגישה האזרחית היוזמת מהווים מכפילי כוח שהופכים אותם לעדיפים על עמיתיהם הסדירים. יתרונו של מח"ט שהוא איש מילואים בא לידי ביטוי לאו דווקא בדאגה לפרט ובהבנה לנפש איש המילואים המצוי ומצוקותיו, אלא דווקא בבקיאותו ביכולותיה של החטיבה ובכשירותה. בשל כך יוכל לומר ביום פקודה לרמה הממונה בדיוק מה ביכולתה לבצע. אמנם באוגדות ובחטיבות ישנו מטה מנוסה שבו קציני מילואים בכירים לרוב, הבקיאים היטב במצב וביכולות יחידת המילואים בה הם משרתים, אך הדברים מקבלים משמעות שונה כשהדובר הוא מפקד מסגרת מתמרנת ולא קצין מטה.

הדעה הרווחת בקרב קצינים בכירים במילואים היא כי למפקד חטיבת מילואים צריך למנות את מי שמתאים ויכול (כלכלית ומשפחתית) לעמוד במחויבות הזאת. לדבריהם, למרות הערך שבמינוי איש מילואים למח"ט אין למנות לתפקיד איש מילואים "בכוח", רק כדי שאפשר יהיה לומר שממלא אותו איש מילואים, גם אם פירוש הדבר שבשל כך יתמנה איש קבע. יתרה מכך,  דעה נחרצת יותר קובעת כי תפקיד המח"ט מחייב קשב, רמת ידע מקצועי ומיומנות שבה מחזיקים, זולת "יחידי סגולה", רק אנשי הקבע. זהו פער שלא ניתן לגשר עליו כשהפיקוד על החטיבה הוא בחזקת קריירה שנייה.

הבקיאות הנדרשת ממפקד בהפעלת חטיבה היא אחרת בהיקפה ובקשר בינה לבין גופים נוספים בצבא ואינה דומה לזו של מג"ד מילואים. יתרה מכך, הפיקוד על חטיבת המילואים משמש כתחנה בהכשרה נדרשת לקצינים בכירים, שמאפשרת להם הכרה טובה עם גוף מתמרן בטרם קבלת פיקוד על מסגרת סדירה, לצד הבנה טובה יותר את יכולות מערך המילואים. לפיכך נראה שהמודל שמציע רוזנבלט במאמר, לפיו ישרת בכל אוגדה לפחות איש מילואים אחד כמח"ט, אינו ישים. מגמה זו מטילה אחריות רבה יותר על אנשי מילואים שמשרתים במטה החטיבות, ומחייב את אנשי הקבע להכרה עמוקה של מערך המילואים. בעתיד עשויים גם תפקידי פיקוד זוטרים יותר, כמו מ"פ ומג"ד, להפוך לתובעניים מדי עבור אנשי מילואים וגם בהם יוצבו קצינים בקבע. אל מול המגמות המתוארות, ועל אף שמערך המילואים מצוי במגמת התמקצעות, עליו לשמור על צביונו הייחודי ואסור שיהפוך למערך שמפקדיו באים רק מקרב צבא הקבע.