האינתיפאדה המדינית עליה הכריזה הרש"פ נגד ישראל בזירה הבינלאומית, אשר סימנה לה כיעד את האו"ם ואת ביה"ד הבינלאומי הפלילי בהאג, צפויה להגיע בשבועות הקרובים לזירת התמודדות חדשה, רגישה ומאתגרת - הפדרציה הבינלאומית לכדורגל (פיפ"א). אם לא יחול שינוי של הרגע האחרון, ידון קונגרס פיפ"א שיתכנס בציריך ב-29-28 במאי בהצעה הפלסטינית להשעיית חברותה של ישראל בארגון. החלטה מסוג זה תצריך רוב מיוחד של שלושה-רבעים מ-209 המדינות החברות בפיפ"א, כאשר יושבי ראש התאחדויות הכדורגל האסייתית, הערבית והמצרית הצהירו זה מכבר על התייצבותם לצד הפלסטינים. גם אם בהצבעה לא יושג הרוב המיוחס, הרי שעצם קיומה יקרב את ישראל צעד נוסף אל עבר מדרון דה-הלגיטימציה ויחזק סטיגמות שליליות הרווחות אודותיה בדעת הקהל העולמית.

יו"ר התאחדות הכדורגל הפלסטינית, ג'בריל רג'וב, השעין את הצעת ההחלטה על שלוש תלונות: הראשונה - ישראל אינה מאפשרת לפלסטינים חיים ספורטיביים תקינים הכוללים קיום ליגת כדורגל בכל ערי פלסטין, אירוח ספורטאים ונבחרות זרות ויציאה סדירה לתחרויות בינלאומיות. במסגרת זו, הוזכרו המכשולים שישראל מערימה על חופש התנועה של ספורטאים פלסטיניים וזרים משטחי הרש"פ ואליה, חוסר יכולתן של קבוצות מרצועת עזה ליטול חלק בליגה פלסטינית מאוחדת, הקשיים בהכנסת ציוד ספורט ובהקמת מתקני ספורט, וההתנכלויות להם נתונים ספורטאים פלסטיניים מצד שירותי הביטחון הישראליים; ההאשמה השנייה - התאחדות הכדורגל הישראלית מפרה את החוק הבינלאומי בשטחים שנכבשו ב-1967 כשהיא משלבת קבוצות מיהודה ושומרון בליגות הכדורגל הישראליות ומארחת את משחקי הנבחרת בירושלים; והשלישית - הכדורגל הישראלי מכיל גילויים של גזענות ואפליה נגד ערבים. לשיטת הפלסטינים, היבטים אלה בהתנהלותה של ישראל חושפים את פניה האמתיים כמדינת כיבוש ואפרטהייד שיש לנדותה ממשפחת העמים.

הצעת ההחלטה הפלסטינית – שאכלסה עד לפני שבועות ספורים את שולי מדורי הספורט בישראל – החלה מטפסת בהדרגה לעמודי החדשות הראשיים. זירת ההתמודדות הדיפלומטית-משפטית החדשה הפכה עבור ישראל מאנקדוטה תיאורטית לאיום ממשי, ולא בכדי נזעק יו"ר ההתאחדות לכדורגל בישראל, עופר עיני, לפגישות בהולות באירופה עם ראשי אופ"א ופיפ"א (שלאחרונה שבהן הוזמן גם רג'וב), בניסיון להסביר את נקודת המבט הישראלית ולבלום בדקה התשעים את המהלך הפלסטיני.

לקראת הדיון בקונגרס פיפ"א, ובמהלכו, עומדות לרשות ישראל שלוש אסטרטגיות הסברה אפשריות לסיכול המהלך הפלסטיני, או לכל הפחות - למזעור נזקיו התדמיתיים:

1. אפולוגטיקה דפנסיבית: הבהרת שיקולי הביטחון שעומדים לנגד עיני ישראל בגיבוש מדיניות הפיקוח במעברי הגבול, תוך הידרשות לפרשיות הספציפיות שהעלתה הרש"פ ברקע לפנייתה לקונגרס פיפ"א (דוגמת מניעת כניסת ספורטאים מירדן, פקיסטן ועיראק לתחרות אולימפית שנערכה ברש"פ; מעצר שני כדורגלני מועדון אבו-דיס למשך חודשיים; ועיכוב בן ארבע שעות של שופט כדורגל שהיה בדרכו  למשחק בין קבוצות הילאל יריחו ובית-אמר).
2. יציאה למתקפת-נגד: חשיפת הניצול הציני והמגמתי של הרש"פ את הספורט ככלי פוליטי לניגוח ישראל מצד אחד ולחיזוק מעמדו של רג'וב בהנהגה הפלסטינית מהצד האחר. פרקטיקה פלסטינית זו אינה בוחלת בסירוב ליוזמות של קירוב לבבות דרך כדורגל, בתיאור הנורמליזציה הספורטיבית עם ישראל כ"פשע נגד האנושות" (במילותיו של רג'וב), ובהצגה מוטה ומסולפת של השוליים הגזעניים בכדורגל הישראלי כחזות המציאות הישראלית כולה.
3. היפוך היוצרות: מינוף הדיון בהצעת ההחלטה לחשיפת היבטים חיוביים בהוויית הספורט הישראלית, שישרתו את תדמיתה של ישראל בדעת הקהל העולמית כמדינה דמוקרטית ופלורליסטית. דוגמאות אפשריות לכך הן הישגי הקבוצות מהמגזר הערבי בליגות הכדורגל המקצועניות ובגביע, השתלבותם המוצלחת של שחקנים ערבים בתפקידי מפתח בנבחרות ישראל לדורותיהן, המאבק של התאחדות הכדורגל הישראלית בגילויים של גזענות, והשותפויות היהודיות-ערביות הייחודיות שנוצרו בזכות ענף הכדורגל בתוך המגרש ומחוצה לו.

ואולם, אסטרטגיות הסברה אלו הנן רק חלק מהפתרון. תהא יעילותן אשר תהיה, ההסתבכות הישראלית הנוכחית מול פיפ"א חושפת פגם מבני ועמוק בדינמיקה של היחסים בין ישראל לרש"פ, עליו אין בכוחן של אסטרטגיות אלו לפצות. אישים ששוחחו עם רג'וב התרשמו כי בצד הפלסטיני הייתה קיימת נכונות למציאת הבנות וציפייה לצעדים בוני אמון, אשר התחלפה במרמור ובכעס עקב התעלמותה של ישראל מהתביעות הפלסטיניות וסירובה המתמשך לדון בהן. אם יש אמת בהבחנה זו, אזי ההיגררות הישראלית לקרב הבלימה בקונגרס פיפ"א מהווה תולדה לא הכרחית של הנתק ההרסני השורר בין הצדדים במרבית הנושאים הבילטראליים שעל סדר יומם, להוציא אולי את התיאום הביטחוני. מצב זה פוגע מראש בסיכויים לגיבוש פתרונות יצירתיים ומוסכמים לבעיותיהם המשותפות.

לעומת זאת, דיאלוג רציף, פתוח וישיר בין ישראל לפלסטינים עשוי היה למנוע את הפיכת הכדורגל לזירה חדשה של התנצחות דיפלומטית. זאת ועוד, הסדרת הפן הספורטיבי עשויה הייתה לשמש מודל לדינמיקה שונה ומשופרת בטיפול בבעיות נוספות המעיבות על יחסי הצדדים, שאת חלקן ניתן ללבן בעזרת דיון קונסטרוקטיבי המלווה ברצון טוב, בכבוד הדדי ובהקשבה כנה. מנקודת מבט זו, התרחבות "האינתיפאדה המדינית" של הרש"פ לענף הכדורגל עלולה להתגלות כהחמצה ישראלית-פלסטינית משותפת.