הקיפאון המתמשך במגעים המדיניים בין ישראל לרשות הפלסטינית וכרוניקת העימותים החוזרים ברצועת עזה, כמו גם חוסר התוחלת הנשקף בכל הנוגע להתקדמות לעבר הסדר כלשהו, הפכו בשנים האחרונות את הזירה הדיפלומטית הבינלאומית ללב המאבק הפלסטיני למימוש שאיפותיהם הלאומיות. זירה זו אמנם אינה מניבה פירות מידיים, אך לישראל קשה להתמודד בה ובטווח הארוך האפקט המצטבר משחק לרעתה.

כך בסוף השבוע שעבר הומחשו שוב חוקי המשחק כאשר בראש החדשות בארץ ובעולם הוצגו תמונות מהכפר נבי צאלח, צפונית מערבית לרמאללה, שם חייל ישראלי התעמת עם אזרחיות מקומיות בעודו מנסה לעצור נער פלסטיני. התמונות אכן היו קשות ומטלטלות ואפשר לדון שוב ושוב במה באמת קרה שם, אך צריך להודות על האמת: אין לזה כל חשיבות. זאת, הואיל ועצם הפעולה של צה"ל בסיטואציות כאלה (הפגנות דומות נערכות בימי שישי בנבי צאלח מאז 2009 וגם בכפרים אחרים) היא חסרת סיכויי הצלחה. גם אם נעשים מאמצים יוצאי דופן להיערך כראוי ולהימנע מפגיעה באזרחים, וגם אם כל המפקדים והחיילים מתנהגים למופת (שאיפה לא מציאותית לכשעצמה), צבא לא נבנה ולא מתאמן בשביל "לנצח" הפגנות אזרחיות של תושבים מקומיים המגובים בפעילי ארגונים בינלאומיים לזכויות אדם. במילים אחרות, תנאי הפתיחה ההתחלתיים עבור צה"ל הם עלייה למשחק חוץ במגרש עוין עם שמונה שחקנים ובפיגור שני שערים – המקסימום שאפשר להפיק במצב כזה הוא הפסד מכובד.

ההקבלה למגרש הכדורגל אינה מקרית, שכן כיוון אחר שצובר תאוצה במאבק הפלסטיני הוא זה הספורטיבי בכלל, וענף הכדורגל בפרט. במאי 2015 ניסה יושב ראש ההתאחדות הפלסטינית לכדורגל, ג'יבריל רג'וב,  לקדם מהלך בפיפ"א, ההתאחדות הבינלאומית לכדורגל, להשעיית ישראל ממוסדותיה בתגובה לפגיעתה בכדורגל הפלסטיני. המהלך חולל סערה בישראל ואפילו ראש הממשלה בנימין נתניהו נדרש לסוגיה כאשר נועד עם נשיא פיפ"א ספ בלאטר. לבסוף נמנעה העלאת ההצעה לקונגרס פיפ"א ברגע האחרון כאשר רג'וב נסוג בעקבות בקשת בלאטר, בין היתר תוך קבלת ערובות לשיפור במדיניות ישראל כלפי ההתאחדות הפלסטינית על מפעליה, קבוצותיה ושחקניה. ב-26 באוגוסט אף החל דיאלוג בין רג'וב לבין יושב ראש ההתאחדות הישראלית לכדורגל, עופר עיני, במסגרת ועדה מיוחדת של פיפ"א, ובמטרה להגיע להבנות בין הצדדים על ניהול הסוגיות הנדונות באופן שירצה את שניהם.

בינתיים, ממשיכים לנצל גורמים שונים את מגרש הכדורגל כבמה להבעת סולידריות עם המאבק הפלסטיני; כך, לדוגמא, עשה שחקנה המצרי של פ.צ. באזל, מוחמד אל-נני, לפני משחק קבוצתו נגד מכבי תל אביב במוקדמות ליגת האלופות, וכך, לפי דיווחים, צפוי שחקנה האלג'יראי של פ.צ. פורטו, יאסין בראהימי, לסרב לבוא לישראל למשחק נגד מכבי תל אביב בשלב הבתים של המפעל. יתרה מכך, ברמה הלאומית, אקטיביסטיים פרו-פלסטיניים הפגינו לפני משחק מוקדמות אליפות אירופה בכדורגל בין וויילס לישראל בקרדיף ב-6 בספטמבר למען "הנפת כרטיס אדום לישראל" כמחאה על מדיניותה, והפגנות דומות נערכו לפני משחקה של נבחרת ישראל נגד רוסיה ב-5 בספטמבר בכדורסל בעיר מונפלייה שבצרפת במסגרת אליפות אירופה לנבחרות.

ההבדל העיקרי בין ההפגנות בנבי צאלח לבין ההתכתשות במסדרונות פיפ"א ובמגרשי הספורט הוא ברור: בעוד המאבק הראשון חסר סיכוי, השני טומן בחובו הזדמנויות להתפתחויות חיוביות. פלטפורמות תרבותיות מהוות ממד שבאופן טבעי בכוחו לקרב בין צדדים יריבים, וספורט הינו אחד מהמרכיבים התרבותיים החשובים והפופולאריים ביותר – הן בקרב ישראלים והן בקרב פלסטינים. על ישראל לנצל את הדיאלוג הנוכחי בחסות פיפ"א לקידום יחסים של הבנה ואמון עם הרשות הפלסטינית, ולו כדי לאפשר קיום מפעלי ספורט תחרותיים ותו לא. זאת מהטעם הפשוט שאם ספורט לא מסייע להתקדמות מדינית, אז לפחות חובה להבטיח שפוליטיקה לא תפגע בספורט.

צעד ראשון חיובי היה המפגש הכפול על הסופר-קאפ הפלסטיני בין קבוצת אהלי אל-ח'ליל מחברון לבין אתחאד שג'עיה מרצועת עזה, שקיומו בחודש שעבר התאפשר לראשונה מזה חמש עשרה שנה כתוצאה מהסרת ההתנגדות הישראלית למעבר שחקנים בין הגדה המערבית לרצועת עזה וההיפך. צעד נוסף שיוכל להצביע על מגמה חיובית הוא מתן אפשרות לשחקני נבחרת פלסטין מרצועת עזה להשתתף במשחק מוקדמות גביע העולם בכדורגל של נבחרתם נגד איחוד האמירויות הערביות, שעתיד להתקיים באצטדיון פיצל אל-חסיני בא-ראם מחר, ה-8 בספטמבר.

ככל שישראל תיטיב להבין שבצעדים כאלה רב הסיכוי על הסיכון, במיוחד לנוכח מצבה הנוכחי בקהילה הבינלאומית, כך תוכל להרוויח לעצמה מעט אוויר לנשימה לטובת האתגרים הרבים העומדים בפניה ולשפר את מעמדה. ואולי, על הדרך, יוכל לשמש הכדורגל כגשר תרבותי (אחד מני רבים) המקדם בטווח הארוך ניסיון להפגת האיבה בין הצדדים.