במשך מאות שנים, ובמיוחד בשליש האחרון של המאה התשע עשרה ובחצי הראשון של המאה עשרים, היריבות בין גרמניה לצרפת הייתה למרחץ דמים מהקטלניים להם האנושות הייתה עדה בעת המודרנית. אם היה נשאל אדם אקראי במינכן ב-1915, או בליון ב-1940, על אפשרות של כינון יחסי שלום בין שתי המדינות, סביר להניח שהתשובה הייתה שלילה מוחלטת ונחרצת. אולם, החוויה הקשה של מלחמת העולם השנייה הביאה לפנייה לדרך אחרת, כפי שהתבטא בהקמת האיחוד האירופי וביסוס שיתוף פעולה ארוך שנים במגוון תחומים: ביטחוני, מדיני, כלכלי, מדעי, ספורטיבי ועוד. ביום שישי האחרון אף נפגשו שתי נבחרות הכדורגל הלאומיות של צרפת וגרמניה, כ-70 שנה לאחר תום מלחמת העולם השנייה, למשחק ידידות חגיגי בסטאד דה פראנס, אצטדיון הכדורגל שבפרברי פריז, לקראת אליפות אירופה לנבחרות שעתידה להיערך בצרפת בקיץ 2016. את האווירה החגיגית ביציעים, אותם פקד גם נשיא צרפת פרנסואה הולנד, הפר קול פיצוץ אדיר בדקות הראשונות של המשחק. היה זה קולו של פיגוע מחוץ לכותלי האצטדיון (שיועד להתרחש בתוכו), במסגרת סדרה של פיגועי טרור שביצעה 'המדינה האסלאמית' בבירה הצרפתית.

הפעם אין מדובר בסכסוך טריטוריאלי או במאבק על ההגמוניה באירופה, אלא בסכסוך תרבותי-דתי. 'המדינה האסלאמית' מנסה לכפות על העולם רעיון סוני חדש/ישן, להשיב את תור הזהב של האסלאם ובמסגרת זאת "לסגור חשבון" עם צרפת - מובילת מסעי הצלב במאה ה-11. בגלגול הזמן מהעבר להווה מעוניינת 'המדינה האסלאמית' להבהיר כי מי שתוקף במרחב שליטתה בין עיראק לסוריה, שלא יתפלא אם התגובה תהא 'בקודש הקודשים' שלו, בבירת הרפובליקה המאמינה בחירות, שוויון ואחווה. הבהרה זו מצטרפת לפיגועים נגד המטוס הרוסי בסיני וברובע דאחיה בביירות. המעבר מהמרחב המזרח תיכוני למרחה הגלובאלי נובע גם מהיחלשות 'המדינה האסלאמית' בסוריה ובעיראק על רקע המעורבות הרוסית הגוברת ונסיגתה ממספר נקודות חשובות שהחזיקה בהן במרחב.

הבחירה הייתה בפעולה נגד יעדים המסמלים את הרוח התרבותית של המערב, פיגוע במספר יעדים הומי אדם במקביל. מתווה זה אינו חדש, ולקוח מהניסיון הרב של ארגוני ג'האד סלפי, ובראשם אל־קאעדה, משנים עברו. הייחודיות במתקפה בפריז בעת הנוכחית היא בהוצאה לפועל של מבצע מאורגן ומתוכנן בשילוב פעילים מחוץ ומתוך צרפת, ולא הכוונה של 'זאבים בודדים' הפועלים בהחלטה אישית.

קריאת התגר הנוכחית נגד המערב היא בעלת צביון ייחודי. בעבר כבר נפגעו סמלי שלטון וממסד, כאשר מתקפת ה־11 בספטמבר היא דוגמה טובה לאופן פעולה מסוג זה באמצעות פגיעה בסמל הקפיטליזם - מרכז הסחר העולמי, ובפנטגון. גם פיגועים במתקני תחבורה ציבורית, מוקדי בילוי ומרכזי קניות היו נפוצים בעשורים האחרונים ככלי בידי מפגעים שרצו לפעול נגד מטרות מערביות. הפיגועים בדאחיה ובמטוס הרוסי בסיני משתייכים לקטגוריה זו של פגיעה בריכוז גבוה של אנשים באתרים רגישים השייכים ליריבי 'המדינה האסלאמית' (חזבאללה ורוסיה). אולם, מתקפת ה־13 בנובמבר בפריז שמה במרכז מופע רוק כבד אמריקאי באולם הופעות עתיק ונודע, לצד משחק כדורגל בין שתי נבחרות אירופאיות פופולריות באחד האצטדיונים המפוארים שנבנו באירופה - פאר היצירה של תרבות המערב. בחירה זו אינה מקרית, שכן היא באה לומר באופן ברור ש'המדינה האסלאמית' מתנגדת ומתריסה כנגד כל מה שתרבות המערב ואורח החיים המערבי מסמלים.

סמואל הנטינגטון כתב על התנגשות הציביליזציות לפני כעשרים שנה, ונדמה שחרף הפערים בין התיאוריה למציאות יש בה לא מעט אמיתות תקפות למציאות הנוכחית. 'המדינה האסלאמית' הכריזה כי יעדיה הבאים יהיו רומא, לונדון וושינגטון, כולם מרכזיה של התרבות הנוצרית ותרבות המערב. זו למעשה הכרזת מלחמה בעלת הקשרים היסטוריים דתיים של דת האסלאם נגד מדכאיה בעבר הרחוק, שבאה להיאבק על הגילויים התרבותיים המודרניים שמשפיעים על העולם כפי שהוא כיום. לא רק זאת, 'המדינה האסלאמית' נלחמת את קרבות ההיסטוריה בעזרת אמצעים מודרניים כרשתות חברתיות, חופש התנועה ולוחמת המידע. מטבע הדברים, במלחמה כזו אין תוחלת בשימוש בכלים צבאיים בלבד. מלחמה ב'מדינה האסלאמית' בכור מחצבתה במזרח התיכון עשויה לשאת פרי רק אם ישולבו במקביל מאמצים חברתיים, תרבותיים כלכליים ותודעתיים. הפעם, בניגוד למלחמות גרמניה-צרפת, אין ערובה שמלחמות קינטיות ופשרות טריטוריאליות תתרומנה להפגת האיבה. לשם כך יידרשו כלים אחרים והצבת רעיון חברתי-תרבותי בר-יישום, כזה שמתחרה ברעיון של 'המדינה האסלאמית' - בדגש לקידוש החירות, השוויון והאחווה בין בני האדם, ממש כסמלי המהפכה הצרפתית.