באוקטובר 2015 התקיים הכנס השנתי הרביעי של מרכז מסאראת, המכון הפלסטיני למדיניות ולמחקרים אסטרטגיים. הכנס עסק השנה בסוגיית בינאום (Internationalization) הסכסוך הישראלי-פלסטיני, והשתתפו בו למעלה מ-500 מוזמנים, וביניהם חברי פרלמנט פלסטיניים, חברי הוועד הפועל והמועצה הלאומית הפלסטינית (אש"ף) ונציגים ממדינות ערב ומהאו"ם. הדברים שנאמרו מעל במה זאת מספקים הצצה לסוגיות המרכזיות בשיח הפוליטי הפלסטיני בחודשים האחרונים, ובעיקר מבטאים ייאוש מובהק מהמשא ומתן עם מדינת ישראל.

המסרים העיקריים
הייאוש מהתהליך המדיני התבטא בדבריו של נביל שעת, האחראי על קשרי החוץ בפת"ח, שאמר שסבבי השיחות עם ישראל לאורך השנים נטעו תקוות שווא להקמת מדינה פלסטינית. ניקולאי מלדנוב, שליח האו"ם למזרח התיכון, שותף לתחושה זאת, וטען שהאכזבה ואובדן התקווה בציבור הפלסטיני הם שהוציאו את הנוער לרחובות. אמירה בוטה יותר סיפק מרוואן מועשר, שר החוץ הירדני לשעבר, שהצהיר כי "פתרון שתי המדינות מת" בתנאים הנוכחיים, ואף יוזמת השלום הערבית אינה מסוגלת לסיים את הסכסוך.

לנוכח תחושות אלו הסכימו המשתתפים בכנס שהאתגר העומד בפני הרשות הפלסטינית הוא גיבוש אסטרטגיה לאומית חדשה. הדוברים ציינו שתכליתה של אסטרטגיה נועדה לשנות את מאזן הכוחות מול מדינת ישראל באמצעות פגיעה כלכלית ודיפלומטית בה והחזרת הסוגיה הפלסטינית לקדמת הבמה הבינלאומית. אסטרטגיה זאת נשענת על כמה יסודות: סיום הפיצול הפנימי (פת"ח – חמאס) והשגת אחדות לאומית; ארגון מחדש של מוסדות אש"ף, והפיכתם לגופים המייצגים את כלל הזרמים הפלסטיניים; הרחבת ההתנגדות העממית; תמיכה בחרמות ובפעולות ה-BDS; וּבינאום הסכסוך.

בינאום הסכסוך, לשיטתם של חלק מהדוברים, עשוי להוות מנוף לחץ אפקטיבי על מדינת ישראל, ויספק לרשות הפלסטינית יכולות ועוצמות חדשות שטרם היו בידה. כך אף תוכל הרשות להפקיע את המשא ומתן מהחסות האמריקנית ה"מוטה" להגדרתם. אולם, החלטה לבנאם את הסכסוך מחייבת לאמץ הליכי חקיקה ונורמות משפטיות בינלאומיות, ולבצע שינויים מוסדיים באש"ף. מכאן, שיש לגשת לסוגיית זו בכובד ראש ולאחר בדיקה של ההשלכות וההשפעות השונות של מהלך מסוג זה על הממסד הפלסטיני.

משמעויות
הדברים שנאמרו בכנס אינם חדשים, והם עולים בהחלטות רשמיות, במאמרי דעה ובכנסים שונים. כך, למשל, סלאם פיאד, ראש הממשלה הפלסטיני לשעבר, פרסם באוקטובר 2014 מאמר בכתב העת Foreign Affairs שכותרתו "(הסכם) אוסלו מת"; מחמוד עבאס (אבו מאזן) הזכיר בנאומו בעצרת האו"ם את המלצת אש"ף להפסיק את ההסכמים עם מדינת ישראל; האני אל-מסרי, ראש מרכז מסאראת, ואחרים פרסמו מאמרי תמיכה בהתקוממות עממית לצד העלאת הצורך בגיבוש אסטרטגיה לאומית. הדבר אינו מנותק הקשר, שכן דעת הקהל הפלסטינית תומכת בצעדים אלו: אחד הסקרים מהימים האחרונים מראה כי 64 אחוזים תומכים בביטול הסכם אוסלו ו-63 אחוזים בפרוץ אינתיפאדה חדשה.

אולם, על מנת להבין את הלכי הרוח ולהפנימם (בעיקר מהזווית הישראלית), חשוב להבחין שהשיח על נושאים אלו הוא חלק בלתי נפרד משתי סוגיות פנים-פלסטיניות: ביקורת בפת"ח על הנהגת הרשות והעומד בראשה, ומיקומו של חמאס במוסדות אש"ף.

אנשי פת"ח, וביניהם פדוואה ברגותי (אשתו של מרוואן), מאשימים בחודשים האחרונים את הנהגת הרשות על כך שאינה פועלת לסיים את הפיצול הפנימי (פת"ח – חמאס), ועל תמיכתה בהסכם אוסלו. חלק מחברי פת"ח מכנים את הסכם אוסלו כבגידה בעקרונות, ואף טוענים כי המשך התמיכה של הרשות בו מבטאת היגיון פוליטי מעוות. הטון הביקורתי המתואר נשמע דומה יותר ויותר לקולות המזוהים עם החמאס, שתומך בהחלטות ועידתו מחודש מרץ 2015, שעניינן הקפאת או ביטול הסכמים עם מדינת ישראל.

על רקע מה שנראה במבט ראשון כצמצום – גם אם חלקי בלבד – בפערים הרעיוניים בין פת"ח לחמאס בקשר לסכסוך, בולטת סוגיות הארגון של מוסדות של מוסדות אש"ף.  אחת המשמעויות של הקריאות החוזרות ונשנות לארגון מחדש של אש"ף, ולהפיכתו לגוף המייצג את כלל הזרמים הפלסטיניים, היא צירופו של חמאס למסגרת זאת. מהלך כזה יכול להועיל לשתי התנועות: פת"ח יכול להראות שהוא גוף ייצוגי כלל פלסטיני ועל הדרך לפקח בצורה טובה יותר על חמאס, ואילו חמאס תוכל ליהנות משיפור בלגיטימציה הפנימית והחיצונית ואף לקבל כספים. מעל לכל, צעד כזה עשוי לתרום לסיום הפיצול הפנימי ואף להגביר את המאמצים לגיבוש אסטרטגיה לאומית מעודכנת.

עוד מוקדם לדעת האם חמאס ישתלב במוסדות אש"ף והאם הנהגת הרשות תגבש אסטרטגיה לאומית, אבל העובדה שהפלסטינים דנים על נושאים אלו לאורך השנה האחרונה מצביעה בהכרח על תהליכי למידה בדרך לגיבוש מדיניות פלסטינית חדשה. קשה להעריך כיצד הדבר יתורגם הלכה למעשה, אך מגמות אלו מאתגרות את ישראל, ומחייבות אותה לעקוב אחר ההתפתחויות ולגבש מדיניות מתאימה.