מאז 5 ביוני 2017 מטילות מספר מדינות ערביות חרם דיפלומטי וכלכלי על קטאר, בטענה כי היא פוגעת בביטחונן, כתוצאה מקשריה עם איראן ועם גורמי טרור במרחב. המשבר שנוצר הוא החמור ביותר מאז הוקמה 'המועצה לשיתוף פעולה במפרץ' (משפ"מ), בה חברות ערב הסעודית, בחריין, איחוד האמירויות, עומאן, כווית וקטאר. במוקדו, יחסי הגומלין שבין מדינות המפרץ הערביות ובהשפעה שיש ליחסים אלו על היציבות והביטחון של האזור בכללו.

הקמת המשפ"מ ב-1981 נתנה ביטוי לשאיפה למציאת נוסחה מוסכמת לחיזוק ביטחון המפרץ. הקמת הארגון הייתה גם ביטוי לאופי המלוכני של המשטרים, לזיקתם הדתית כמוסלמים סונים ולמוצאם הערבי המשותף. מטרתה, כפי שהצהירו המדינות באמנה המכוננת, הייתה "להניח את היסודות לאינטגרציה כוללת". אולם, כדי להתגבר על המחלוקות ביניהן ולהתעלם מהחשדנות ההדדית, המדינות היו זקוקות לגורם מלכד. המהפכה האסלאמית באיראן ומלחמת איראן-עיראק סיפקו את "הדבק" הנחוץ, והאיצו את התאגדותן של השש.

מלבד הישגים (לא מבוטלים) בתחום הכלכלי, חברות המשפ"מ נותרו לאורך השנים חלוקות כמעט בכל סוגיה שעל סדר היום. לדעת מבקריה, המשפ"מ לא הוכיחה עצמה כבמה להצגת אחדות ערבית. יתרה מכך, הקמתה הוסיפה מחלוקות לגבי עצם ייעודה, מבנה ותפקידיה. האחווה והסולידאריות הפומביות בין מנהיגי המועצה כלפי חוץ מסתירה אינטרסים מתחרים מתחת לפני השטח, כאשר ברקע שוררים כל העת אי-אמון, תחרות-בין שבטית ומחלוקות טריטוריאליות.

אולם, המועצה ידעה גם להתאים את עצמה לשינויים אזוריים ולעמדות השונות של חברותיו, תוך התקדמות איטית למימוש יעדיו. ניתן אף לומר שלא פעם סייעה למתן סכסוכים בין חברותיה. זאת ועוד, דווקא תהליך קבלת ההחלטות האיטי ו"הגמישות" - שאפשרה לחלק מהחברות לפעול לעיתים מחוץ לקונצנזוס המפרצי - תרמו לאריכות ימיה של המשפ"מ. זו מהווה דגם מוצלח לשיתוף פעולה בין-ערבי, ביחס לארגונים אזוריים אחרים, כמו 'הקהילה הערבית המאוחדת' (קע"מ) שנוסדה ב-1958 ולא האריכה ימים; או ארגון 'איחוד מדינות המגרב הערבי' שנוסד ב-1989 אך המחלוקת סביב סוגית סהרה המערבית הביאה לשיתוקו. מוסדות המשפ"מ, הממשיכים לפעול ללא הפרעה גם כעת, התניעו מיזמים כלכליים ואנרגטיים משותפים, תוך הסרה הדרגתית של חסמי הסחר בין המדינות. בנוסף, מתקיים תיאום בנושאים מדיניים וכלכליים, כמו גם שיתוף פעולה בנושאי בקרת גבולות, פשע ומלחמה בטרור.

ב-22 ביוני הדליפה קטר את רשימת 13 הדרישות שלהן ממנה הכוללת בין היתר את שנמוך היחסים עם איראן, סגירת רשת אל-ג'זירה ופירוק הבסיס הצבאי הטורקי באמירות. גם ללא הפעלתנות מצידה של איראן, המבקשת לתקוע טריז בין השש, המתחים ביניהן מקשים על גיבוש עמדה מאוחדת. מדינות המפרץ רואות ברפובליקה האסלאמית איום על יציבותן. אולם, הן נוקטות מדיניות שונה כלפיה, הנגזרת בין היתר מהתנאים הגיאוגרפיים והדמוגרפיים שלהן. בעוד ערב הסעודית העדיפה לאורך השנים לנקוט גישה מתעמתת יותר מול איראן, גם מסיבות פנימיות, קטאר (ועומאן) העדיפו לקיים קשרים קרובים עם האחרונה.

הזרעים להתדרדרות ביחסים בין ערב הסעודית לקטאר נטמנו עם תפיסת השלטון באחרונה על ידי חמד בן-ח'ליפה ב-1995 מידי אביו, והקמת רשת אל-ג'זירה ב-1996 - השופר למדיניות הקטארית העצמאית. מדיניות זו משקפת את הצורך לגדר (hedge) בין החשש מעימות עם איראן לבין הרצון להגביל את הדומיננטיות סעודית.

עוד ב-2014 הפעילו המדינות לחץ על קטאר, שכלל החזרת שגרירים זמנית. אולם המהלך הנוכחי מהווה עליית מדרגה בהשוואה ומטיל צל כבד על רעיון האחדות המפרצית. הפעם מדובר גם במצור כלכלי כבד, המכוון להפעיל לחץ על האמיר ויתכן שאף להביא להחלפתו. בעוד ב-2014 הצדדים הגיעו להסכמה ש"לא "להתערב בענייניהן הפנימיים" ולא "לפגוע באינטרסים, בביטחון וביציבות" אחת של השנייה, הפעם לא יהיה די בתיווך כווייתי ועומאני בתוך המשפ"מ לשם כך. המדינות, אשר לכולן יחסים קרובים עם ארצות הברית, תזדקקנה לתיווך של אחרונה כדי לפתור את המשבר.

אשר לארצות הברית, הרי שהנשיא טראמפ, בביקורו במפרץ (ביודעין או לאו) נתן אור ירוק לערב הסעודית ואיחוד האמירויות לפעולת. הצבת רף מקסימאלי של דרישות מצדן כלפי קטאר אינו מועיל להנמכת הלהבות, ומשחק לידיה של איראן. כך גם הדלפת הדרישות הללו על-ידי קטאר. חשוב לציין כי הממשל האמריקאי מדבר בשני קולות, כאשר במקביל להאשמת קטאר בסיוע לטרור הוא מוכר לה מטוסי קרב חדישים ועורך עמה תמרונים צבאיים. הדבר לא מסייע לפתרון המשבר, ואף עלול להחריפו. נדמה כי על הממשל האמריקאי להגביר את מעורבותו בניסיון למצוא פתרון דיפלומטי למשבר, שאם לא כן הוא עלול להחריף ולגרור לתוכו מדינות נוספות. ניתן להציע לצדדים מוצא של כבוד: להציג לקטאר רשימת דרישות הניתנות ליישום, ובמקביל לנצל את שעת הכושר הזו כדי להביא אותה לצנן את יחסיה עם איראן ועם שלוחות האסלאם הפוליטי באזור, ובכללן חמאס.