מה שהתהווה בחודשים האחרונים כמצוקת פינוי פסולת בבירות הפך למחאה פוליטית נרחבת, שמלבה את הבעיות הרבות שהמדינה מתמודדת איתן זה מכבר. ב-22 באוגוסט יצאו ההמונים לרחובות הבירה הלבנונית בקריאה "אתם מסריחים" (طلعت_ريحتكم) כלפי השלטונות, בתגובה לאי פינוי הפסולת שהולכת ונערמת בבירות בהיעדר מציאת אתר חלופי לאחסונו. ההפגנה פוזרה באלימות ובכך למעשה פתחה תיבת פנדורה בדמות קריאות זועמות של הציבור נגד הנהגת המדינה והשחיתות של מוסדותיה. המשבר הולך ומחריף, כאשר לא ברור מתי וכיצד ישככו הרוחות.

המשבר הנוכחי מהווה נקודת מפגש לשתי מצוקות נפרדות, שהצטלבותן הבעירה את הלהבה הנוכחית. ראשית, סוגיית הפסולת. האתר המקומי של בירות והר הלבנון התמלא עד אפס מקום ויצר למעשה סכנה תברואתית, שהצריכה מציאת אתר חדש. המבנה השלטוני בלבנון מורכב מקבוצות השפעה בעלות קשרי משפחה, אשר חולשות גם על חלקים גדולים מהסקטור הפרטי. נושא פינוי הפסולת הוא אחד מהם, ובשל שיתוק שלטוני אף אחד מהגורמים המעורבים לא הסכים לקחת אחריות על מציאת פתרון. כך נוצר שיתוק וחברת הניקיון של בירות, "סו קלין", סירבה לפנות את האשפה שהצטברה ברחובות. זה מה שהביא קבוצה של פעילים חברתיים לפצוח בקמפיין אינטרנטי תחת הכותרת "אתם מסריחים" מתוך כוונה ממוקדת לפתור את המשבר, קמפיין שהוציא, לפי הערכות, כמאתיים אלף איש להפגין.

המצוקה השנייה, שנוספה לנושא הפסולת, היא השחיתות השלטונית והשיתוק הפוליטי. לבנון נתונה למשבר עמוק בהנהגתה מזה זמן רב. מאז מאי 2014 ארמון הנשיאות בבעבדא נותר מיותם כאשר לא הוסכם על ידי שני המחנות הפוליטיים הגדולים, 8 במרץ ו-14 במרץ, על מציאת מחליף לנשיא היוצא מישל סלימאן. יתרה מכך, כהונתם של ראש הממשלה תמאם סלאם ושל הרמטכ"ל ז'אן קהוג'י הסתיימה ומוארכת שוב ושוב בהיעדר יכולת למנות מחליפים, וכך גם כהונת הממשלה. הוואקום השלטוני הוא בגדר מותרות שאין למדינה במצבה של לבנון, המתמודדת עם בעיות כבדות משקל בעת הזו. מלבד המתחים הפנימיים המובנים במדינה מרובת המגזרים שמצויה בפוסט טראומה ממלחמת אזרחים ארוכה ועקובה מדם, גלי ההדף מהמלחמה בסוריה יצרו אתגרים נוספים: מעל מיליון פליטים סוריים שמכבידים על החברה והמשק הלבנוניים; המדינה מתמודדת עם משבר כלכלי חריף; כל העת מרחפת סכנת זליגה של המלחמה לשטחה עקב מעורבות חזבאללה והקרבות המתחוללים סמוך לגבולותיה עם סוריה.

הצטלבות משבר הפסולת עם המשבר הפוליטי יצרה שילוב קטלני שבכוחו לערער את יציבותה השברירית של לבנון. תחילה קראו המפגינים לפיטוריו של השר לאיכות הסביבה מוחמד אל-משנוק, כאשר לאחר השימוש באלימות מצד כוחות הביטחון נשמעו גם קריאות לפיטוריו של שר הפנים (האחראי לכוחות הביטחון) נוהאד אל-משנוק. זאת ועוד, נדמה שהתמונה הכוללת משקפת תחושת מיאוס כללית של הציבור מנציגיו בפרלמנט וממנהיגי המפלגות השונות – באופן גורף ואחיד, ללא הבדלים עדתיים ודתיים. חשוב לציין שהפוליטיקה הלבנונית מתאפיינת בקיפאון ומתהדרת באותם פרצופים שלא משים מקדמת הבמה בעשורים האחרונים (מכל העדות המרכזיות - שיעים, מרונים, סונים ודרוזים). ביניהם ניתן למנות את מנהיג אמל ויו"ר הפרלמנט נביה ברי, מזכ"ל חזבאללה חסן נצראללה, ראש מפלגת הכוחות הלבנוניים סמיר ג'עג'ע, ראש מפלגת הזרם הפטריוטי החופשי מישל עון, הנשיא לשעבר אמין אל-ג'מיל וראש המפלגה הסוציאליסטית הפרוגרסיבית וליד ג'ונבלאט. פוליטיקאים כמו סעד אל-חרירי וסלימאן פרנג'יה אמנם צעירים מהדור הוותיק, אבל גם הם נצר למשפחות החזקות בשלטון. קריאות רבות נשמעות גם בגנות מפתח החלוקה העדתית שנקבע בהסכם טאיף, ואולי הגיעה העת לשנותו.

בעת הנוכחית השלטון בלבנון נתון לאולטימטום של המפגינים, שאמור לפוג היום, הראשון בספטמבר. דרישותיהם נוגעות לפיטורי השרים משנוק, מינוי נשיא חדש ופיזור הפרלמנט. אין לדעת כיצד הדברים יתפתחו משם. כוונתם המקורית של מובילי המחאה הייתה התמקדות בנושא הפסולת בשל אופייה הא-פוליטי והסיכוי להצליח בה הנגזר מכך, אך ההד הציבורי (כולל הירתמות אמנים לבנונים) לקח את המחאה למחוזות רחבים יותר שעשויים לעורר מתחים חברתיים. לפי שעה המחאה מתאפיינת באחדות שורות ובהיעדר פלגנות ומחנאות בין העדות השונות, כאשר המפלגות השונות נזהרות מהצטרפות למחאה באופן רשמי – יתכן שרק באופן זמני. ניתוח המחאה מביא למסקנות אמביוולנטיות: מחד, האירועים האחרונים מוכיחים את חוסנה של החברה האזרחית בלבנון, שעל אף המשברים הרבים וסכנת אי-היציבות מצליחה לחולל מחאה דמוקרטית ומשמיעה את קולה בחופשיות. מאידך, הדינמיקה בין הצדדים וניסיון העבר מלמדים שרבים הסיכויים שהסדר היחסי השורר כעת לא ישרוד עוד זמן רב ולא מן הנמנע שהמדינה תיכנס למערבולת שקשה לדעת איך תצא ממנה.