סעודיה עוקבת מקרוב אחר השיחות בעניין תכנית הגרעין של איראן. גם אם הממלכה אינה מביעה בגלוי את חששותיה, היא מודאגת מההכרה הבינלאומית שתינתן לתכנית הגרעין האיראנית. סעודיה חוששת מהסכם אפשרי, שכן הסכם כזה עלול בראייתה לחזק את כוחה של איראן על חשבונה. הסעודים עלולים לפיכך לאתגר כל פריצת דרך דיפלומטית שארצות הברית תשיג מול איראן, שכן הם חוששים שארצות הברית עלולה לבצע ויתורים לאיראן, או לחלופין לתגמל אותה על ויתורים מצדה בכך שתעניק לה יד חופשית באזור – בעיקר בכל הקשור למאבק בארגון המדינה האסלאמית בעיראק ובסוריה. בראיית ריאד כל הסכם יביא לכך שאיראן תצא כמנצחת, שכן כל הסכם פירושו הכרה ברפובליקה האסלאמית כמדינת סף גרעינית. לאור זאת הממלכה מעוניינת שלא לפגר מאחור, ובשנים האחרונות האיצה את  פיתוח תכנית הגרעין האזרחית שלה כאופציה נוספת של מענה לאיראן – מהלך שעלול לחתור תחת מאמציה של ארצות הברית למנוע הפצת נשק גרעיני.

הסכם עם איראן לא צפוי אמנם להביא להשקת תכנית גרעין צבאית מקיפה בסעודיה, אולם הוא עלול לגרום לה לחתור לאסטרטגיה סף גרעינית (Nuclear Hedging), קרי בניית תשתית גרעינית ששומרת על האופציות פתוחות לעתיד. סעודיה הצהירה על כוונות הגרעין (האזרחי) שלה בסיום הפסגה השנתית של מועצת שיתוף הפעולה של מדינות המפרץ (מדינות ה-GCC) בדצמבר 2006, ומאז היא בוחנת את השימוש בטכנולוגיה גרעינית למגוון מטרות. היא הכריזה על תכניתה לבנות לא פחות משש עשרה תחנות כוח גרעיניות, בעלות מוערכת של מעל מאה מיליארד דולר. אחת הדאגות שמעוררות תכניות אזרחיות כאלה היא היכולת שלהן לשמש כבסיס לפיתוח תכניות צבאיות, וזאת בעקבות שינויים שעשויים להתחולל בממלכה בנסיבות הפוליטיות, בתפיסות האיום או במחויבות של בת בריתה המרכזית – ארצות הברית.

יתרה מכך, כמה מהנסיכים הבכירים ביותר בממלכה הצהירו בשנים האחרונות שכוח מגן גרעיני הוא דבר מה שסעודיה תהיה חייבת לבחון, היה וטהרן תקבל את ה"זכות" להעשיר אורניום. במילים אחרות, סעודיה רוצה לקבל כל זכות שטהרן תקבל, כפי שהיטיב לבטא הנסיך הסעודי טורקי אל-פייסל, לשעבר ראש המודיעין של סעודיה ודמות רבת כוח בממלכה: "אני סבור שעלינו לעמוד על זכויות שוות לכול המדינות, זהו חלק מההסדר (של האמנה למניעת נשק גרעיני)".

השלכה משמעותית הצפויה מהסכם אמריקני-איראני היא שסעודיה תתבע הסכם דומה. סביר להניח שהגעה להסכם מול איראן בסוגיית הגרעין נמצאת בעדיפות עליונה בקרב הממשל האמריקני, בכל הקשור למעורבות במזרח התיכון. עם זאת, ובאופן פרדוקסלי, ההגעה להסכם בפועל עלולה דווקא להגביר את הסיכוי למרוץ חימוש במזרח התיכון, ולא להפחיתו כפי שארצות הברית הייתה רוצה. ללא קשר לשאלה אם יושג הסכם סופי, סעודיה כבר החלה בצעדים מחייבים למדי בנתיב המוביל לתכנית גרעין אזרחית מלאה. במילים אחרות, המרצע כבר יצא מהשק. מניעיה נובעים משיקולים של יוקרה, דאגה למקורות אנרגיה, וכמענה לאיום שמציבה איראן. אולם, למרות ששאיפותיה של איראן לגרעין הן כנראה המניע הראשי, הן לא המניע היחידי, וכל סיום לשאלה האיראנית אינו עתיד להפוך מאמצים אלה על פיהם.

פיתוח תכנית גרעין אזרחית בסעודיה עשוי לשרת מטרות רבות. מצד אחד, השאיפה לתכנית למטרות שלום שעולה בקנה אחד עם האמנה למניעת הפצת נשק גרעיני, תוכיח לאיראן שיש שיטות חלופיות שמקובלות יותר על העולם, וכי גם היא יכולה "לשחק את המשחק". זאת ועוד, תכנית כזו, ובמיוחד הרטוריקה הסעודית בנוגע לסירובה לוותר על יכולת העשרת אורניום, מהווה איתות לקהילה הבינלאומית בדבר הצורך להמשיך ולהפעיל לחץ על איראן.

למרות שתחזיות קודמות בנוגע לתפוצה גרעינית במזרח התיכון התבדו בעבר, אם הסכם עם איראן יכלול את זכותה להעשיר אורניום, ישנה אפשרות ממשית שהממלכה תפנה למסלול דומה. אם ריאד תחליט להשיג נשק גרעיני, סביר מאוד שמדינות נוספות באזור ילכו בעקבותיה. תרחיש כזה סביר שיגרור לחץ כבד על ריאד מצד ארצות הברית ומעצמות עולמיות נוספות, לחץ שיישען בעיקר על תנאי האמנה למניעת הפצת נשק גרעיני. ואולם, הסעודים הרואים בארצות הברית בת ברית בלתי אמינה ואף חשים איום על שרידותם, עלולים להשתכנע שעדיף להם לחתור להרתעה גרעינית עצמאית. במקרה כזה אפשר שיעשו זאת באמצעות מעבר מתכנית אזרחית לתכנית צבאית, ברכישת יכולת גרעינית עצמאית, או בכריתת ברית עם מעצמת גרעין קיימת  - פקיסטן – שיכולה להציע הגנה.

למרות שאיראן היא הגורם המרכזי בהחלטת הסעודים לפתח את המחקר הגרעיני בשטחם, שיקולים אחרים כגון יוקרה, זהות וחסכון אנרגטי הם מניעים חזקים להמשך פיתוח התכנית גם אם תיבלם תכנית הגרעין של איראן, ולמיצובה האפשרי של הממלכה כמדינת סף נוספת במזרח התיכון.