נשיא ארצות הברית ג'ורג' בוש האב כינס ב-1991 את ועידת מדריד, שבה השתתפו ישראל, ירדן, סוריה, לבנון ומצרים, וכן משלחת ירדנית-פלסטינית ונציגי ארצות הברית, ברית המועצות והאיחוד האירופי. לאחר הוועידה התחילו בוושינגטון שיחות רב-צדדיות בשלושה ערוצים: ישראל-ירדן/פלסטינים, ישראל-סוריה, וישראל-לבנון. אלה פתחו את הדרך לשיחות בלתי רשמיות בין ישראל לאש"ף.

הנשיא ביל קלינטון הוביל להסכמי אוסלו: הצהרת העקרונות על הכרה הדדית בין ישראל לאש"ף ב-1993, והסכם הביניים "אוסלו ב'" ב-1995 (שתחולתו המעשית – בניגוד לאמור בו בדבר תוקפו המוגבל בזמן – נמשכת עד היום). בין לבין, הביא קלינטון ב-1994 לחתימת הסכם השלום בין ישראל לירדן. בדצמבר 2000, אחרי ועידת קמפ דיוויד שאירח ביולי וחודש בלבד לפני שעזב את הבית הלבן, הניח את "מתווה קלינטון" כבסיס להמשך מו"מ ישראלי-פלסטיני על הסדר קבע.

הנשיא ג'ורג' בוש הבן יזם את מפת הדרכים לשלום ב-2002, את מכתב הנשיא ב-2004 בדבר שינויי הגבול שיידרשו כדי לשקף את המציאות בשטח,  ואת ועידת אנאפוליס ב-2007. הוא ליווה את תהליך המו"מ האינטנסיבי הישראלי-פלסטיני שהחל בעקבות הוועידה ונמשך כשנה.

הנשיא ברק אובמה זכה בפרס נובל לשלום ב-2009, בטרם מלאה שנה לכהונתו הראשונה. עד כה, בניגוד לשלושת קודמיו, הוא לא השאיר שום עוגן מדיני למשא ומתן ישראלי-פלסטיני או להידברות ישראלית-ערבית במתווה אזורי. ביקורו הקרוב של מזכיר המדינה ג'ון קרי בישראל וברשות הפלסטינית עשוי ליצור הזדמנות, אולי אחרונה, לעשות זאת: שנה לפני הבחירות לנשיאות בארה"ב, 14 חודשים לפני שיעזוב אובמה את הבית הלבן בתום שמונה שנות כהונה.

המשא ומתן בין ישראל לפלסטינים בתיווכו של קרי התחיל בשעתו בקול תרועה רמה, עם הצבת יעד שאפתני בדמות הסדר קבע בתוך תשעה חודשים - לא פחות ולא יותר. יעד זה קוצץ לשיעורין, כשתחילה הונמכו הציפיות לקראת יעד צנוע יותר של הסכם מסגרת ובהמשך הסתפקה וושינגטון באפשרות לנסח נייר אמריקאי. פיצוץ השיחות באפריל 2014, הפתיחה במערכה פלסטינית דיפלומטית-משפטית-כלכלית נגד ישראל וההתלקחות האלימה של צוק איתן, לא הותירו זכר מסבב המשא ומתן.

עם פתיחת השיחות בסבב שהוביל קרי, בברכת הנשיא אובמה ובחסותו ביולי 2013, המלצנו לו, השגריר לשעבר דן קרצר ואני להפסיק לנסות "לרבע את המעגל" ולהניח על השולחן מתווה אמריקאי מפורט לפרמטרים שלפיהם יגובש הסדר מלא בעתיד. על מתווה כזה לספק תמונה כוללת ומקיפה של נושאי הליבה וטיפול בהם באופן שיצמצם את נקודות המחלוקת, ולהתוות חזון לעיצוב המשכו של תהליך המשא ומתן. קרי - כך כתבנו - אינו צריך לבקש את הסכמתם של שני הצדדים למתווה הזה במלואו, אלא לצפות מהם שהפרמטרים שבו ישמשו אותם כנקודת ייחוס במשא ומתן.

חרף העובדה שלא הושג, כאמור, שום הסכם בשנתיים שחלפו מאז, קריאה זו למזכיר המדינה להציג בפומבי את הנייר האמריקאי ובו הפרמטרים שנדונו בשיחות שהוביל – עדיין תקפה. בין אם – כצפוי - יסתייגו מהם הצדדים, ובין אם יביע מי מהם הסכמה למקצתם, תהיה זו אבן הדרך המדינית של הנשיא אובמה. אם יש בנמצא צעד שנשיא ארצות הברית יכול לעשות כדי לקדם מציאות רצויה של שתי מדינות לאום בין הירדן לים – זה הצעד.

בהיעדר צעד נשיאותי כזה, ומכיוון שממשלת ישראל אינה נוקטת כל יוזמה עצמאית לעיצוב גבולותיה סביב מדינה דמוקרטית ובה רוב יהודי, נדונה ישראל להמשך קיפאון המדיני, טרור והידרדרות הולכת ומואצת למציאות של מדינה דו-לאומית. מבחינת ישראל, יש גם להניח שמסמך אמריקאי כזה יהיה טוב עבורה לאין שיעור מכל יוזמה בינלאומית אלטרנטיבית, וממילא מכל הצעת החלטה במועצת הביטחון של האו"ם, כמו הטיוטות הירדנית או הצרפתית. ואולי דווקא שם חבוי הפתרון שישרת את כל הצדדים: מדוע לא יוגש מסמך הפרמטרים של אובמה להסכם ישראלי-פלסטיני כמצע להחלטה של מועצת הביטחון של האו"ם?