בתחילת חודש אוגוסט העלו חיילים מגדוד 50 של חטיבת הנח"ל, שהוצב בבקעת הירדן, פוסט בפייסבוק בו הם מתלוננים על "שנתקעו בלי מזגנים בחום הכבד", ולכן נאלצו לשהות בשמש הקופחת מחוץ לחדריהם הלוהטים. זאת בעוד פלוגת המפקדה, כולל מפקד וסגן מפקד הגדוד, המשיכו ליהנות מן המזגן בחדרם. הפוסט עורר תגובות של אזרחים רבים, וביניהם גם חיילים ומפקדים לשעבר, ופורסם באמצעי התקשורת הכתובה והאינטרנטית. כתגובה לפרסום התלונה בפייסבוק החליט מפקד הגדוד לאחר כשבוע להדיח את החובש הפלוגתי הנמנה עם סגל המפקדים שהעלה את הפוסט, ולרתק שניים מבין הלוחמים שצולמו ללא חולצות.

מקרה זה כבר ירד מן הכותרות אך הוא מצטרף לשורת מקרים אחרים בהם חיילים מביעים את מחאתם על מפקדיהם או על המערכת הצבאית ברשתות החברתיות. הוא העלה שוב את השאלה כיצד יכול הצבא להיענות לאתגר הטמון בהפיכת הרשתות החברתיות לחלק משמעותי בהווייתו? האם עליו להתייחס לתופעה זו כאיום או כהזדמנות?

הרשתות החברתיות מייצרות אמצעי לחץ על המערכת הצבאית ונכון להיום זו עדיין אינה מצליחה לייצר מענה מיטבי לכך. בעיני מפקדים בצה"ל המדיה החברתית היא איום ביטחוני ותודעתי על צה"ל: איום ביטחוני בגלל הסכנה הטמונה בדליפת סודות צבאיים ואיום תדמיתי בגלל התנהגויות בלתי נאותות של חיילים וחיילות או תמונות אחרות, שהוצאו מהקשרן, מתוך פעילות צבאית.

הצבא יוכל להישאר ארגון היררכי בעולם דינמי ומתקדם טכנולוגית רק אם מפקדים יראו בנגישות למידע הזדמנות ולא אתגר שיש להתגבר עליו. כמו כן על המערכת הצבאית להפנים כי הרשת הופכת להיות מרחב נוסף בו מתנהלים חיי היחידה. כך, לדוגמה, נוצרות קבוצות וואטסאפ ייחודיות למחזורי קורס, לבעלי תפקידים ביחידות מסוימות או לטובת שמירת קשר בין חברי יחידת מילואים לבין מפקדם הנמצא בשירות סדיר. ראוי להזכיר כי המערכת הצבאית התמודדה כבר בעבר עם "איום" על צביונה ההיררכי עת מעורבות הורים בנעשה ביחידות בהן משרתים בנותיהם ובניהם הפכה דומיננטית החל בשנות התשעים. בתחילה הדף צה"ל את התערבותם, אך לאחר מכן השכיל להתמודד עם אתגר זה ויצא במהלך שענה לשם: "מהתערבות למעורבות".

המערכת הצבאית צריכה לראות במדיה החברתית פלטפורמה נוספת לחיזוק מערכת היחסים בין מפקדים לפקודיהם באמצעותה מפקדים יכולים להשתמש ברשת לחיזוק רוח היחידה, המורל והלכידות בתוכה. מפקדים יכולים לחנוך את פקודיהם בעניינים שאינם מסווגים באמצעות הרשת; אפשר להיעזר ברשת ליצירת דימוי חיובי ליחידה ולהשתמש בה, לדוגמה, לגיוס מתגייסים חדשים; אפשר לייצר מרחב ברשת בין היחידה לבני המשפחה ובמיוחד להורי חיילים. הסתגלות כזו ואימוץ הטכנולוגיה הם חלק אינטגרלי גם בצבאות אחרים, לדוגמה בצבא ארצות הברית, בו הרשת משמשת כמרחב בו מתעדכנים בני משפחה, מילואימניקים ואחרים בנעשה בתוך היחידה ובמיוחד במסגרת הכשרה. נקיטת פעולה שכזו אף יכולה לחסוך זמן למפקדים הנדרשים להתעסק עם פניות רבות של הורים.

המקרים השונים שבהם חיילים פונים אל הרשתות החברתיות כדי (ואף במקום) לפנות אל מפקדיהם מציפה שאלה עקרונית ורחבה יותר והיא – האם, במערכת היחסים בין מפקדים לפקודיהם, פקודים מרגישים ויודעים כי הם יכולים לפנות אל המפקדים שלהם. כלומר, לקיים שיח פתוח עימם, שיח שאינו היררכי, במצבים שאינם מצבי קרב כי אם מצבי שגרה? אם ניזכר לרגע במקרה אחר שהיה בצה"ל, שנודע בשם 'דוד הנחלאווי', תגובת הרמטכ"ל דאז, בני גנץ, הייתה לעודד חיילים לדבר עם המפקדים שלהם. הרמטכ"ל לא פסל את עצם המעשה אך עודד לקיים את הדיון בסוגיות צבאיות במסגרת ההיררכית הצבאית.

אכן, נראה כי בכך טמונה בעיה. שכן חיילי הנח"ל שהיו שותפים לכתיבת הפוסט בפייסבוק הגנו על מעשיהם בטענה שלא הרגישו כי מפקדיהם יטו אוזן קשבת לטענותיהם מכיוון שלא מתקיים שיח פתוח בו הם יכולים להעלות תלונות למפקדים – "ציפינו שהמפקדים יהפכו שולחנות", "לא אכפת מהחיילים הקטנים שבשטח", "כדי שישימו לב צריך לעשות רעש". אלה הטענות שהשמיעו החיילים. נראה כי מפקדים והמערכת הצבאית בכללותה נדרשים ללמוד את הטענות הללו ולבחון האם אלה מעידים על בעיה עמוקה יותר במערכת היחסים בין מפקדים לפקודיהם. אם אכן כך, הרי שיש להיזהר ולמנוע את גלישתה לשדה הקרב. 

להרחבה, ניתן להאזין לראיון שנתנה המחברת בנושא זה לתוכנית 'רצועת הביטחון' בגלי צה"ל (החל בדקה 47:45), ו/או לקרוא מאמר שפורסם בנושא זה בכתב העת 'מערכות'.