תרגום: אופיר וינטר

מהפכת ה-25 בינואר 2011 אמנם נכשלה עד כה מבחינה פוליטית, אך היא הצליחה לייצר תמורה תרבותית וחברתית גלויה לעין בקרב הציבור המצרי, ובפרט אצל בני הדור הצעיר. כתב העת Foreign Policy הצביע במאמר "Egypt's Quiet Social Revolution" על שלושה ביטויים למהפכה זו: הסרת החג'אב, עליית שיעור האתאיסטים ויציאה מהארון של הומוסקסואלים ולסביות. לכך אפשר להוסיף תופעות כגון קריסת הזהות הערבית והאסלאמית לטובת זהויות מצריות והומאניסטיות, התגברות המאמץ של צעירים וצעירות לזכות בעצמאות מתכתיבי משפחותיהם, התרבות יחסי המין מחוץ לנישואים, וחשוב מכל - קריסת השלטון הפטריארכלי על היבטיו החברתיים, הפוליטיים והדתיים.

כיצד משליכה קריסת השלטון הפטריארכלי במצרים על השלום עם ישראל? האיבה לישראל הושתתה לאורך השנים על שני יסודות: הראשון אידאולוגי, וקשור בלאומיות הערבית ובאסלאם הפוליטי. הלאומיות הערבית ראתה במצרים חלק מהמכלול הערבי ותפסה את הביטחון הלאומי הערבי כאקוויוולנטי לביטחון הלאומי המצרי. מצרים התערבה בסכסוך הפלסטיני-ישראלי מתוך תפיסה שהפלסטינים והמצרים ערבים ושהדבר כופה על מצרים להיאבק בישראל. האסלאם הפוליטי, מצדו, ראה את מצרים כחלק מהאומה האסלאמית, ולא כאומה עצמאית, ולפיכך כפה עליה לשנוא את היהודים, להילחם בהם ולשחרר את מסגד אל-אקצא. עם התמוטטות שתי האידיאולוגיות הללו החל להתמוטט יסוד זה; היסוד השני הוא השלטון הפטריארכלי החברתי, הדתי והפוליטי, אשר סמכותו נוצלה להורשת האיבה לישראל לדורות הצעירים שלא היו עדים למלחמות עם ישראל ולא נטלו בהן חלק.

האבות הורישו את השנאה לישראל דרך שינון סיסמאות הלאומיות הערבית שהפיצה התעמולה הנאצריסטית בשנות החמישים והשישים. הבנים קיבלוה ללא מחשבה או ויכוח מתוך כבוד לסמכות המוסרית של הדור המבוגר. אולם מצב דברים זה השתנה עם הידרדרות מצבו של הדור הצעיר, אשר ראה את דור אבותיו נכנע לשלטון הפוליטי ונמנע מכל עימות עמו, ויותר מכך חובר לשלטון נגד הדור הצעיר שמצא עצמו ללא עתיד, חלום או תקווה. הדור הצעיר מרד בשלטון הפוליטי ובכל תומכיו, אפילו היו אלה אבותיו. ההתנגשות הבין-דורית העמידה את כל המורשות, ביניהן גם את האיבה לישראל, בסטאטוס של בדיקה ותהייה.

שאלות חדשות החלו להישאל: האם האיבה לישראל אמתית או מדומה? האם האיבה לישראל משרתת את מצרים או פוגעת בה? מה מוטב למצרים - מצב של מלחמה או של שלום? מיהו האויב - קטר, סעודיה וטורקיה שתומכות באסלאם הפוליטי ובטרוריסטים בסיני, או ישראל המסייעת לצבא מצרים במאבק בטרור? הדור הנוכחי כבר לא מקבל את דעותיו בירושה מהדורות הקודמים. הוא מגבש אותן בעצמו ושואב אותן בראש ובראשונה מהאינטרנט. חלק מבני הדור החדש הקצינו עד כדי כך שהם דוחים כל רעיון או עמדה של דור האבות, אך ורק מפני שהם הגיעו מהדור הישן האשם בעיניהם בחורבנה של מצרים. רבים מבני הדור הצעיר מאמצים עמדות מציאותיות ורציונאליות יותר בהשוואה לדורות הקודמים, אשר ניזונו מתעמולה דמיונית ואמוציות. טבעי היום לראות צעירים שאבותיהם או דודיהם לחמו בישראל, או שגדלו במשפחות נאצריסטיות או קומוניסטיות, ובכל זאת הם תומכים בשלום עם ישראל.

מוסדות הדת הרשמיים והבלתי-רשמיים מילאו אף הם תפקיד חשוב בליבוי האיבה ליהודים ולישראל. אולם, העמדות שנקטו הזרמים הדתיים ואנשי הדת לאחר מהפכת ה-25 בינואר 2011 חשפו בעיני בני הדור החדש את הצביעות והאופורטוניזם המאפיינים אותם, ואת השימוש שלהם בדת ככלי פוליטי, מה שהוביל רבים מהם לצאת נגד הזרמים הדתיים, ויתר על כן נגד הדת עצמה. ראיתי צעירים שבכו בשעתו על מות ה"שהיד" אוסאמה בן לאדן, והפכו חילונים הנלחמים באסלאם הפוליטי ותומכים בשלום עם ישראל. ראיתי צעירים שהשתתפו בהפגנות נגד פיזור המחאה בראבעה אל-עדויה (מסגד בו התבצרו תומכי מורסי באוגוסט 2013) והפכו ללא-דתיים התומכים בשלום עם ישראל; ראיתי צעירות שהסירו את הנקאב והחג'אב והיום הן תומכות בשלום עם ישראל. העירוב בין דת ופוליטיקה נכשל, והוא כבר לא מקובל על רוב הצעירים.

מאז 2011 השלטון כבר לא יכול להפיץ תעמולה בקרב המצרים, ובפרט הצעירים, על ידי כלי תקשורת המתאפיינים בכזב ובשטיפת מוח. הצעירים התרחקו מהם, והם תרים אחר מקורות מידע עצמאיים ומהימנים. המודעות שרכשו בני הדור הצעיר הודות למהפכה התרבותית שחוו הובילה אותם לספרים חינמיים באינטרנט, לערוצי יו-טיוב ולאתרים נוספים, והגבירה את יכולתם לנתח את ההווה ולהביט לעתיד. הם פיתחו חשיבה ביקורתית ומדעית, מה שמקשה על גורמי סמכות להשתלט על מחשבותיהם ולהובילם כעדר.

טבעי שדור חושב ומורד יטיל ספקות באיבה שמלבה התקשורת הרשמית כלפי ישראל. הצעירים רואים את שיתוף הפעולה ההדוק בין השלטון לישראל, ובאופן טבעי שואלים את עצמם מדוע מה שמותר לממשלה אסור לעם. הלך מחשבה זה ניכר בתגובותיהם להדחתו של תופיק עוכאשה מהפרלמנט לאחר שאירח בביתו את שגריר ישראל. ההזדהות עמו ברשתות החברתיות הייתה רחבה, גם אצל אלה שחלקו על דעותיו הפוליטיות. תסריט דומה חזר על עצמו לאחר שכתבתי על פגישתי עם שגריר ישראל במצרים. ציפיתי לתגובות נזעמות ולגינויים, אך הופתעתי למצוא ש-98 אחוזים מהמגיבים תמכו בצעד של דיאלוג.

אין ספק שאנו עומדים בפתחו של שינוי מהותי בדעת הקהל המצרית כתוצאה מהתמורות החברתיות והתרבותיות שמצרים חווה בעת הנוכחית. נשאלת השאלה: האם כוחות השלום בישראל ישכילו לנצל את השינוי וילחצו על ממשלת הימין הקיצונית לנקוט צעדים למען השלום ולחדול ממעשים ומשיח גזעני שמחזקים את כוחות הקיצוניות והמלחמה במצרים? כפי שאני נוהג לומר, דמוקרטיות אינן נלחמות זו בזו, אך פונדמנטליסטים מחזקים אלה את אלה.

*** מואמין סלאם הוא ליברל מצרי, ממייסדי תנועת "מצרים האזרחית". מתגורר באלכסנדריה. המאמר ראה אור לראשונה בפורטל התנועה ותרגומו לעברית מפורסם ברשות המחבר.