בשלהי הימים המתוחים של האינתיפאדה השנייה, כסטודנט לתואר ראשון באוניברסיטה העברית, נתקלתי במודעה זעירה בנוגע למפגש עם מחזאי מצרי נודע בשם עלי סאלם שיקריא לסטודנטים מיצירותיו וישוחח עמם על ענייני השעה. שריינתי את המועד והמתנתי בהתרגשות להזדמנות הלא שגרתית להיות שותף למפגן כה נדיר של נורמליזציה תרבותית בין המדינות שהמציאו את ייצור הכלאיים המכונה "שלום קר". האולם שנבחר למפגש היה מהגדולים באוניברסיטה, השעה הייתה נוחה והציפייה של המארגנים הייתה לקהל גדול, אך עד מהרה התברר שרק בודדים נענו להזמנה והאירוע הועבר לכיתה קטנטונת בניסיון לעמעם את המבוכה. בדיעבד, מי שלא הגיע הפסיד. סאלם, אשר תמיד היה איש של איכות ולא של כמות, כבש את הלב והצחוק של הקהל בעזרת סיפוריו השנונים ורוויי הביקורת על אפיזודות מגוונות מחייה של מצרים.

זו הייתה היכרותי הראשונה עם עלי סאלם, שהלך לעולמו ביום ג' האחרון בגיל 79. סאלם, אחד המחזאים הבולטים שפעלו במצרים החל מסוף שנות השישים, כתב סאטירות שביקרו בדרך אלגורית את השלטונות. המפורסם שבמחזותיו, "קומדית אדיפוס: אתה הוא שהרגת את המפלצת", ראה אור בעברית בתרגומו של פרופ' גבריאל רוזנבאום. ואולם, את עיקר פרסומו קנה סאלם ב-1994, כשיצא בעקבות הסכם העקרונות הישראלי-פלסטיני לביקור פרטי בישראל ופרסם את רשמיו בספר "מסע לישראל" שהפך לרב-מכר במצרים וגרם לסילוקו מאיגוד הסופרים. ביומן המסע שהופיע גם בעברית שרטט סאלם דיוקן בלתי-אמצעי של החברה הישראלית, תיאר כיצד השתחרר תוך כדי ביקורו מחששות ודעות קדומות ופרש את משנתו בזכות השלום. כאקט סמלי של שבירת מחיצות, עשה את מסעו במכוניתו הפרטית בשביל להמחיש את הקרבה הגיאוגרפית בין שתי המדינות, אשר נותרו כה מרוחקות מבחינות אחרות.

סאלם נמנה עם קומץ ליברלים ערבים שיצאו בשנות התשעים בקריאה לקידום השלום בין מדינות ערב לישראל על יסוד הבנתם את השינויים בסדר העולמי עקב התמוטטות ברית המועצות, ומסקנתם שהמשך מצב האיבה עם ישראל יקשה על קידום הדמוקרטיזציה. עם זאת, הוא התייחד מעמיתיו במרכזיות שייחס לנורמליזציה, בה ראה את מהות השלום. סאלם מימש את תפיסותיו בביקוריו הרבים בישראל, בקשריו הענפים עם ישראלים ובניסיונותיו לקדם יוזמות אזרחיות שיכשירו את לבבות בני האזור לשלום ויסלקו מהם את הפחד וחוסר האמון. דוגמא לכך הייתה קריאתו ב-2009 לכינוס ועידה של סופרים ערבים וישראלים שתחלץ את תהליך השלום מקיפאונו. הסופרים, כפי שתפס את ייעודם הקולקטיבי ואת שליחותו הפרטית, מבטאים באמצעות עטיהם את חלומותיהם של בני האדם ומסוגלים לקרב אויבים הנתונים בסכסוך ולדרבן אותם לבכר את החיים על פני המוות. ועידה של סופרים, העריך, תסייע לערבים ולישראלים לשאת ולתת באווירה ידידותית יותר, שהרי "השלום לא יוצר את עצמו, אלא נוצר בידי בני האדם".
סאלם לא נרתע לצאת במאמריו הנוקבים נגד כל מי שנתפסו בעיניו כאויבי השלום בצד הערבי, הן המשטרים והן תנועות אסלאמיסטיות, מה שהפך אותו ליעד למתקפותיהם. לטענתו, משטרי העריצות הערביים ראו בשימור גחלת האיבה לישראל ערובה לשלילת החירויות והזכויות של עמיהם ולהסחת דעתם מבעיות אמתיות כמו עוני, בערות ומחלות. זאת, שהרי לאף עם אין פנאי להתעסק בצרכיו הבוערים כשברקע ניצבת מטרה נעלה כמו שחרור פלסטין ונשמעות קריאות בנוסח "ברוח ובדם נפדה אותך - שקר כלשהו ". אשר ליאסר ערפאת, סאלם טען כי המנהיג הפלסטיני מעולם לא האמין בהסכמי אוסלו, אלא ייחל לקריסתם, ובמקום להוביל את עמו למדינה, הביא עליו אסונות, אנרכיה ואלימות. האחים המוסלמים במצרים, לשיטתו, מתנגדים לשלום שיפגע בתדמיתם כ"שומרי קודשי האסלאם", יגביר את הרווחה הכלכלית ובסיכומו של דבר - ירחיק אותם מהיעד של כיבוש השלטון. שלוחתם הפלסטינית, חמאס, מעדיפה שהידים על פני בניית מדינה פלסטינית, דאגה לאינטרסים של בני העם הפלסטיני וניהול שוטף של חייהם. הצרה עם חמאס אינה רק סירובה חסר התוחלת להכיר בישראל, הבהיר, אלא אי-יכולתה להכיר בצרכים ובזכויות של העם הפלסטיני עצמו, אשר מצבו בעזה הידרדר מדחי אל דחי מאז תפסה התנועה את השלטון. ישראל גם כן לא יצאה נקייה אצל סאלם, אשר יעץ לה לאפשר לפלסטינים להשתלב בשוק העבודה הישראלי במקום לבנות סביבם גדרות הפרדה.

החלל שהותיר סאלם במחנה השלום הליברלי במצרים הוא עצום, וקשה לחשוב על הוגה בעל שיעור קומה שיוכל להיכנס לנעליו. הוא ניפץ איסורים להם איש לא העז להתקרב לפניו, הכשיר קרקע לדור מצרי צעיר שלא חושש לבחון מוסכמות ישנות, ושימש מקור השראה לכל שוחרי השלום באזורנו. בה בעת, הנידוי והחרם שספג היו ועודם תמרור אזהרה לכל מי שמבקש לצעוד בדרכו. מוקדם עוד להעריך אם סאלם ייזכר בהיסטוריה כמהפכן שהקדים את זמנו או כקוריוז של יוצא מן הכלל שלא ייצג את הכלל. שימור מורשתו מותנה בהתהוות שיח ציבורי חופשי במצרים ובעולם הערבי, כמו גם בפעולותיה של ישראל.