מערכת הבחירות לנשיאות בארצות הברית מתקרבת לנקודת רתיחה, ותשומת הלב בתקשורת העולמית, כמו גם בישראל, מוענקת לדו קרב בין שני המועמדים ולהערכת התוצאות הצפויות. אולם, דווקא בראייה ישראלית יש שאלה לא פחות חשובה שראוי להקדיש לה דיון נפרד: פרק הזמן בן החודשיים שיחל עם בחירת נשיא/ה חדש/ה לארה"ב (08.11.2016) ויסתיים עם הכניסה בפועל של הדמות הנבחרת לבית הלבן (20.01.2017). זוהי תקופה בה ייהנה הנשיא היוצא אובמה ממלוא סמכויותיו כנשיא המעצמה החשובה ביותר בעולם, כשבידיו היכולת לפעול ללא תלות בשיקולים אלקטורליים. אחד הנושאים שצפויים להעסיק אותו בתקופה זו, ככל הנראה, הוא זה הישראלי-פלסטיני.

בפני אובמה עומדות מספר אפשרויות עיקריות לפעולה. אפשרות אחת היא שבתקופה זו יציג את חזונו לצד תכנית מפורטת בנושא הסכסוך הישראלי-פלסטיני. תכנית שכזו, אם תוצג, תבטא את שאיפתו של אובמה להותיר חותם ולהניח רעיון שיהפוך לרלוונטי, ולמעין נקודת התייחסות בדיונים עתידיים גם הרבה לאחר עזיבתו את הזירה הפוליטית. תסריט דומה  התקיים כאשר הנשיא ביל קלינטון הציג את המתווה שלו (שקרוי על שמו) להסדר בשלהי כהונתו בדצמבר 2000 – מתווה שבמרוצת השנים הפך לנקודת התייחסות משמעותית כמתווה במשא ומתן בין הצדדים, בדיונים במועצת הביטחון של האו"ם וכן ביוזמות אזרחיות לפתרון הסכסוך.

אפשרות שנייה היא שאובמה יניח תכנית בפני מועצת הביטחון של האו"ם, אשר על בסיסה תתקיים בה הצבעה. במקרה כזה סביר להניח שיהיה רוב בעד התכנית, ושאף אחת מהחברות הקבועות האחרות במועצת הביטחון (רוסיה, צרפת, סין ובריטניה) לא תטיל עליה וטו – מה שארצות הברית נוהגת לעשות באופן מסורתי בכל פעם שהונחה הצעה שישראל התנגדה לה.

אפשרות שלישית היא שמתווה לפתרון הסכסוך יובא בפני מועצת הביטחון של האו"ם לא על ידי ארצות הברית, אלא על ידי מדינה אחרת (ככל הנראה צרפת), תוך הימנעות של ארצות הברית מהטלת הווטו המסורתי עליה. מאחר ובמקרים רבים מדינות נמנעות מלהניח טיוטה להחלטה עקב איום בווטו מצד ארצות הברית (תופעה המכונה "וטו כיס"), איתות מצדה שאין בכוונתה להטיל וטו - ייתכן ויניע מדינות אחרות לפעול במישור זה. יש לומר שאי-הטלת וטו אמריקאי תתיישב עם ההצהרות הרבות של ממשל אובמה בגנות מדיניות ההתנחלויות – כדוגמת זו שפורסמה ב-6 באוקטובר – ותמנע מארצות הברית מלהפוך למטרה לביקורת בינלאומית חריפה שכבר ספגה בעבר עקב ההגנה שסיפקה לישראל במועצת הביטחון.

ביקורת נוקבת צפויה להימתח בכיוונו של אובמה אם יפעל בכל אחת מהדרכים, שעיקרה הוא ההנחה כי נקיטת כל אחת מהפעולות (ושתי האחרונות בפרט) היא צעד נואש של נשיא שכשל בהוצאה לפועל של מדיניותו, ולכן מנצל חלון זמן אסטרטגי - בו למעשה לא נדרש להתחשב בשיקולים אלקטורליים - להשאיר מורשת משמעותית. לפיכך אין גם לשלול אלטרנטיבה רביעית, והיא בחירתו של הנשיא לא להוביל צעדים משמעותיים בתקופה זו.

קשה לנבא באיזו מהחלופות הנשיא אובמה יבחר. שתי החלופות שכוללות פעילות אמריקאית במועצת הביטחון של האו"ם הן הרות גורל לעתיד הנראה לעין, כי יש בכוחן להגביר את הלחץ הבינלאומי על ישראל, ואף לסלול את הדרך לסנקציות עתידיות. התפתחות שעל פניה מקנה לנשיא לגיטימיות לנקוט באחת משלוש האלטרנטיבות הראשונות היא עסקת הענק שארצות הברית חתמה עם ישראל, ושלפיה ממשל אובמה התחייב להקצות את הסיוע הנדיב ביותר לישראל אי פעם (והגדול ביותר שמעניקה ארצות הברית למדינה כלשהי בעולם). משתנה שלבטח ישפיע – ושכלל אינו קשור לסכסוך – הוא זהות הנשיא שייבחר. בעוד שהמועמדת הדמוקרטית הילרי קלינטון נתפסת כמי שתמשיך את דרכו של אובמה, המועמד הרפובליקני דונלד טראמפ מייצג אנטי-תזה לקו המדיני שזה האחרון ביקש להוביל. היבחרו של טראמפ, אם כן, מעלה את הסיכוי שאובמה ינקוט פעולה אשר ביכולתה להשאיר חותם משמעותי על הדרך שהתווה בנושא הסכסוך הישראלי-פלסטיני (ללא הצלחה) במהלך שנות כהונתו.

כך או אחרת, בעוד שעיני אזרחי העולם יהיו בזמן הקרוב נשואות לעימותים טלוויזיוניים ולרגעים הדרמטיים של המירוץ לנשיאות, התקופה המשמעותית יותר עבור מדינת ישראל תתחיל מרגע היוודע זהות הזוכה ועד יציאתו של אובמה מהבית הלבן.