סביב שאלת הגרעין באיראן וההסכם המתרקם בין איראן למעצמות - P-5+1 - מדגישים מומחים, בעיקר במערב, את ההשלכות החיוביות הצפויות להסכם, בנוגע למאבק המתרגש בין שתי מערכות מתחרות באיראן: האחת, מדינתית בראשה עומד הנשיא חסן רוחאני, והשנייה, המהפכנית בראשה עומד מפקד 'משמרות המהפכה' הגנרל מוחמד עלי ג'עפרי. מעל שתי המערכות ניצב המנהיג העליון עלי ח'אמנאי. מהדלפות חוזרות ונשנות מאיראן עולה כי קיים מאבק פנימי מר בין הזרמים. ראש 'משמרות המהפכה', הגנרל מוחמד עלי ג'עפרי, אינו תומך בהסכם הגרעין ומתנגד לדרכו המדינית של הנשיא רוחאני כלפי המערב ובעיקר ארצות הברית, המציגה פנים איראניות חדשות ומתונות לעולם.

הנשיא רוחאני, רפורמיסט בתפישת עולמו, הדמות הייצוגית של המערכת המדינתית, נבחר על ידי הציבור האיראני כדי לחלץ את המדינה מעול הסנקציות הבינלאומיות ולשפר את תנאי החיים והחופש של אוכלוסיית איראן. מנגד, המערכת המהפכנית, מובלת על ידי 'משמרות המהפכה' - הכוח החזק באיראן שמכתיב את הקו הניצי, השומר מבית על עקרונות המהפכה וחוקי הדת, וכלפי חוץ מנסה לייצא את המהפכה השיעית ולהרחיב את השפעת 'הרפובליקה האסלאמית' ותפישת עולמה על פני המזרח התיכון. בשביל להבין את כוחו והשפעתו של הגנרל ג'עפרי, אפשר להביא סיפור שבעבר נמסר (במסגרת הדלפת ויקיליקס) ולפיו הוא סטר לנשיא איראן הקודם מחמוד אחמדינג'אד בתגובה על כך שהאחרון היה מוכן לאפשר יתר חופש עיתונות באיראן. שליחו של הגנרל ג'עפרי להרחבת ההשפעה האיראנית ולבניית הזרועות השיעיות על פני המזרח התיכון הוא לא אחר מאשר הגנרל קאסם סולימאני, מפקד כוח קודס, המבקר לעתים בסמיכות לגבולנו ברמת הגולן ובדרום לבנון, ומוכר בין היתר בגין מעורבותו הרבה בסוריה, בלבנון, בעיראק, בתימן ובסיוע לגורמים סוררים, המחוללים אי-יציבות במרחב. ל-'משמרות המהפכה' ייעוד דואלי: מחד, זהו גוף צבאי לכל דבר (לדוגמא, המשמרות מתפעלות גם את מערך הטילים הבליסטיים של איראן), ומאידך, זהו גוף לביטחון פנים המעורב עמוק בכלכלה ובפוליטיקה האיראנית.

כאמור, יש רצון רב במערב להאמין כי הסכם הגרעין יטה את מאזן הכוחות הפנימי באיראן כלפי המערכת המדינתית, דבר שיהפוך את איראן ליותר מתונה, יפתח הזדמנויות למערכת יחסים חיובית עם איראן שיתרום להפיכתה לשותפה של המערב בהנחלת יציבות במזרח התיכון, ואף עד לכדי מהפכת נגד של הציבור האיראני להפלת המשטר המהפכני.

הערכה זו מעלה מקרה בוחן להשוואה דווקא באירופה המערבית של המחצית הראשונה של המאה הקודמת. הדוגמא הבולטת היא גרמניה לאחר עליית המשטר הנאצי ב- 1933. עד לסוף שנת 1938 גרמניה הנאצית נשלטה על ידי שני מוקדי כוח: האחד מדינתי - הממשלה, הרשויות, הצבא והמערכת הבירוקרטית, והשני, האס.אס, שהשתייך למפלגה הנאצית, צבר כוח יותר מהמפלגה ובהמשך התנהל כמדינה בפני עצמה. מעל שתי המערכות ניצב המנהיג, הפיהרר אדולף היטלר (גם קנצלר וגם מפקד הצבא), הוורמאכט וגם המפקד העליון של האס.אס.). במקרה של גרמניה הקיצוניות גברה על המתינות כאשר האס. אס. השתלט ב- 1938 על כל מנגנוני הכוח במדינה, והתווה את מדיניות הטרור הקיצונית של גרמניה. בהקשר היהודי, האס.אס. עיצב את מדיניות גרמניה הנאצית. בראייתו, היהודים היוו נטל ואיום על המדינה וסומנו כאוכלוסייה שיש להיפטר ממנה, תפישה שהובילה ל-'פתרון הסופי'.

על פי אותו היגיון שמביעים המומחים המערביים, הרי שהסכם מינכן (ספטמבר 1938), בו וויתרו מעצמות המערב – בריטניה וצרפת – להיטלר, והסכימו למסור את חבל הסודטים בצ'כוסלובקיה ללא דיחוי לידי גרמניה, בתמורה למחויבויות היטלר להימנע ממלחמה ולסוף הדרישות הטריטוריאליות מצד גרמניה, אמור היה לחזק את הגורמים המדינתיים בגרמניה, לכאורה היותר מתונים, ולהחליש את הכוחות הקיצוניים ובעיקר את האס.אס. בשובו מהוועידה במינכן ראש ממשלת בריטניה נוויל צ'מברליין נופף בגאון בהסכם "השלום" שאך נחתם, והכריז על תחילת עידן השלום באירופה. כידוע, הסיפור התפתח אחרת.

איראן, לבטח בהובלתו של המנהיג העליון ח'אמנאי, אינה יכולה לוותר על הזהות המהפכנית שלה ואין בכוחה של המערכת המדינתית לגבור ולפרק את המערכת המהפכנית של משמרות המהפכה. דווקא במדינות דואליות בהן קיימות מערכות מתחרות, יש סכנה להתגברות הנטיות הקיצוניות ולשימוש באלימות לקידום רעיונות ואידאולוגיה. לפיכך, אין לתלות תקוות בהסכם הגרעין: לא בכך שיביא להתחזקות הגורמים המתונים באיראן, לא בכך שיחולל הפיכת נגד להפלת המשטר המהפכני, ולא בכך שאיראן תהפוך לגורם מייצב ותורם לפתרון בעיות המזרח התיכון.