הסכמי שלום ונורמליזציה במזרח התיכון

הדרך של ג'קרטה להסכמי אברהם ולמעורבות בשיקום הרצועה

אחרי חצי עשור ומכשולים רבים, בהם המלחמה שנמשכת כבר כמעט שנתיים - ובתוך כך התקיפה בקטר - ההסכמים מוכיחים עמידות. כיצד ניתן, חרף האתגרים, לשמר את ההסכמים – ואף לחזקם ולהרחיבם?

מסמך זה מציג פרדיגמה חדשה כתשתית לנורמליזציה לגיטימית-מלאה, קרי לקשר אזרחי, רב-תחומי ועמוק בין ישראל לעמי האזור. לנורמליזציה כזו פוטנציאל לשמש גל נושא אסטרטגי, שיחזק את מעמדה הבינלאומי של מדינת ישראל ויקדם בניית קואליציה אזורית נחושה למען השלום והיציבות. בתקווה, קואליציה זו תצמח דווקא מתוך אסון ה-7 באוקטובר והמלחמה הקשה והארוכה שפרצה בעקבותיו, ותהווה בסיס לתהליכי השיקום והאינטגרציה האזוריים, שיסמנו את הניצחון האמיתי על חמאס וציר ההתנגדות.

מטרת-העל של אבות התנועה הציונית הייתה הקמת מדינה יהודית בת-קיימא, ולאחר שתקום לשכנע את הערבים, באמצעות בניית "קיר ברזל" צבאי שאותו לא יוכלו להכניע, להסכים לסיום הסכסוך. "קיר הברזל" הוקם ב-1967. עד מלחמת ששת הימים לא היו לישראל נכסים שניתן היה להמירם בהכרה ערבית בדבר זכותה להתקיים, אולם כיבוש השטחים יצר את האופציה לכך. למרות זאת, תפיסת הביטחון המשיכה להיות שבויה בהיסמכות בלעדית על כוח צבאי ועל "קווי ביטחון". ישראל סירבה, למעט הסכמי השלום עם מצרים וירדן, לעשות שימוש באופציה המדינית, ותהליכי הסדרים שנפתחו מאז לא הושלמו מסיבות שונות. על רקע זה ועל רקע הופעת איומים משמעותיים חדשים, נראה כי המשך ההיסמכות הבלעדית על כוח תוך התעלמות מהאפיק המדיני, ובייחוד מיוזמת השלום הערבית החותרת לסיום הסכסוך, מוביל את ישראל למבוי ביטחוני סתום, ועל כך היא עלולה לשלם מחיר יקר בעתיד.