ערב הסעודית ואיחוד האמירויות, שתי הכוחות המשמעותיים במפרץ הערבי, הצטיירו בעיני רבים כבנות ברית וכבסיס ל"מחנה" ערבי-סוני. המציאות רחוקה מהתיאור הזה. כלפי חוץ המדינות מבקשות לשמור על מראית עין של שותפות, אולם היחסים ביניהן בעשור האחרון מתאפיינים בתחרות על השפעה והובלה בזירות שונות.
בתימן הפער ברור ביותר. ערב הסעודית שואפת לשימור מדינה מאוחדת ויציבה, הנתפסת כאבן יסוד לביטחונה הלאומי, בעוד איחוד האמירויות קידמה את מועצת המעבר הדרומית, השואפת להקים מדינה בדרום תימן. בשבועות האחרונים החריפה עוד המתיחות בין ריאד לאבו-דאבי: ערב הסעודית תקפה משלוחי נשק אמירתים שנועדו לבדלנים (לאחר שאלו תפסו מספר מחוזות במזרח המדינה), ריכזה כוחות בגבול ופרסמה אולטימטום לאמירתים שבתגובה הודיעו על סיום הנוכחות הצבאית שלהם בתימן. למרות "ההתקפלות" האמירתית לכאורה שאלות רבות נותרו פתוחות, בהן: האם האמירתים יפסיקו את התמיכה שלהם בבדלנים והאם האחרונים יסוגו מהשטחים שתפסו ומדרישותיהם. כך או כך, ברור כעת עד כמה עמוק הפער בין ריאד לאבו-דאבי ועד כמה הקואליציה הערבית שאמורה להיאבק בחות'ים למעשה לא קיימת .
גם בסודאן, ערב הסעודית ואבו־דאבי תומכות בצדדים יריבים במלחמת האזרחים, כשהראשונה תומכת בעבד אל-פתאח אל-בורהאן, מפקד הכוחות המזוינים של סודאן (SAF)בעוד השנייה מגבה את מוחמד חמדאן דגאלו ("חמידתי"), מפקד מיליציית "כוחות התמיכה המהירה" (RSF). התוצאה: חוסר יציבות ממושך המסכל מאמצים לקדם פתרון פוליטי - ובעקיפין אף מאתגר את מימוש הנורמליזציה של חרטום עם ירושלים. גם מול קטר ניכר הפער: בעוד ערב הסעודית פועלת במרץ להידוק יחסיה עם קטר, איחוד האמירויות נותרה מסויגת, חוששת מהתחזקות מחודשת של קטר. גם ההכרה הישראלית בסומלינלנד נתפסה בריאד כיישור קו ישראלי עם אבו-דאבי, לה קשרים כלכליים, מדיניים וביטחוניים הדוקים בסומלילנד.
לישראל, התחרות ספק יריבות, בין ריאד לאבו-דאבי מציבה מבחן מורכב. הקשר של ישראל עם איחוד האמירויות הפך לקשר אסטרטגי והוא בא לידי ביטוי גם ברצועת עזה, שם האמירתים הם השחקן הערבי האקטיבי ביותר ושותפים למרבית מיעדיה של ישראל ברצועה. אולם, אל לה לישראל לסגור את הדלת לסעודים. העדפה, גם אם משתמעת, לטובת אבו-דאבי, תפגע בגמישות האסטרטגית של ישראל ולא תועיל ליחסים שישראל מבקשת לפתח עם הסעודים. במזרח תיכון רווי סכסוכים, ישראל חייבת לפעול ככוח מתמרן: לשמר קשרים עם שתי המדינות ולהימנע מהזדהות מפורשת בתחרות זו.
ערב הסעודית ואיחוד האמירויות, שתי הכוחות המשמעותיים במפרץ הערבי, הצטיירו בעיני רבים כבנות ברית וכבסיס ל"מחנה" ערבי-סוני. המציאות רחוקה מהתיאור הזה. כלפי חוץ המדינות מבקשות לשמור על מראית עין של שותפות, אולם היחסים ביניהן בעשור האחרון מתאפיינים בתחרות על השפעה והובלה בזירות שונות.
בתימן הפער ברור ביותר. ערב הסעודית שואפת לשימור מדינה מאוחדת ויציבה, הנתפסת כאבן יסוד לביטחונה הלאומי, בעוד איחוד האמירויות קידמה את מועצת המעבר הדרומית, השואפת להקים מדינה בדרום תימן. בשבועות האחרונים החריפה עוד המתיחות בין ריאד לאבו-דאבי: ערב הסעודית תקפה משלוחי נשק אמירתים שנועדו לבדלנים (לאחר שאלו תפסו מספר מחוזות במזרח המדינה), ריכזה כוחות בגבול ופרסמה אולטימטום לאמירתים שבתגובה הודיעו על סיום הנוכחות הצבאית שלהם בתימן. למרות "ההתקפלות" האמירתית לכאורה שאלות רבות נותרו פתוחות, בהן: האם האמירתים יפסיקו את התמיכה שלהם בבדלנים והאם האחרונים יסוגו מהשטחים שתפסו ומדרישותיהם. כך או כך, ברור כעת עד כמה עמוק הפער בין ריאד לאבו-דאבי ועד כמה הקואליציה הערבית שאמורה להיאבק בחות'ים למעשה לא קיימת .
גם בסודאן, ערב הסעודית ואבו־דאבי תומכות בצדדים יריבים במלחמת האזרחים, כשהראשונה תומכת בעבד אל-פתאח אל-בורהאן, מפקד הכוחות המזוינים של סודאן (SAF)בעוד השנייה מגבה את מוחמד חמדאן דגאלו ("חמידתי"), מפקד מיליציית "כוחות התמיכה המהירה" (RSF). התוצאה: חוסר יציבות ממושך המסכל מאמצים לקדם פתרון פוליטי - ובעקיפין אף מאתגר את מימוש הנורמליזציה של חרטום עם ירושלים. גם מול קטר ניכר הפער: בעוד ערב הסעודית פועלת במרץ להידוק יחסיה עם קטר, איחוד האמירויות נותרה מסויגת, חוששת מהתחזקות מחודשת של קטר. גם ההכרה הישראלית בסומלינלנד נתפסה בריאד כיישור קו ישראלי עם אבו-דאבי, לה קשרים כלכליים, מדיניים וביטחוניים הדוקים בסומלילנד.
לישראל, התחרות ספק יריבות, בין ריאד לאבו-דאבי מציבה מבחן מורכב. הקשר של ישראל עם איחוד האמירויות הפך לקשר אסטרטגי והוא בא לידי ביטוי גם ברצועת עזה, שם האמירתים הם השחקן הערבי האקטיבי ביותר ושותפים למרבית מיעדיה של ישראל ברצועה. אולם, אל לה לישראל לסגור את הדלת לסעודים. העדפה, גם אם משתמעת, לטובת אבו-דאבי, תפגע בגמישות האסטרטגית של ישראל ולא תועיל ליחסים שישראל מבקשת לפתח עם הסעודים. במזרח תיכון רווי סכסוכים, ישראל חייבת לפעול ככוח מתמרן: לשמר קשרים עם שתי המדינות ולהימנע מהזדהות מפורשת בתחרות זו.