פוסטים

הטענה כי נסיגה אמריקאית מהמפרץ – טענה שקיבלה לאחרונה ביטוי פובליציסטי ואקדמי – תאפשר יציבות לאורך זמן בין איראן למדינות המפרץ נשענת על הנחה אופטימית מדי באשר לאופיו של המשטר בטהראן ולדפוסי פעולתו לאורך ארבעת העשורים האחרונים. מאז המהפכה האסלאמית, איראן ביססה את מעמדה האזורי באמצעות שילוב של הרתעה, לחץ צבאי, הפעלת שלוחות וחתרנות פוליטית במדינות שכנות. לנוכח דפוס פעולה זה, ההנחה כי הסרת הנוכחות הצבאית האמריקאית מהמפרץ תוביל דווקא למתינות איראנית אינה נתמכת בניסיון ההיסטורי. להפך: הנוכחות האמריקאית באזור, על בסיסים צבאיים במדינות המפרץ, הייתה במשך שנים הגורם המרכזי שבלם את יכולתה של איראן לתרגם את שאיפותיה האזוריות להגמוניה בפועל.

נכון כי הבסיסים האמריקאיים הפכו לא פעם למטרה לאיומים ואף יעד לתקיפות איראניות, אולם עצם קיומם יצר מרכיב הרתעה קריטי. בהיעדרו, מאזן הכוחות האזורי עלול להשתנות במהירות לטובת טהראן. במציאות כזו, איראן עשויה להגביר בהדרגה את הלחץ על מדינות המפרץ: החל מהחרפת האיומים על השיט במצר הורמוז, דרך הגברת פעילותם של שליחים וארגונים פרוקסי, ועד לפעולות חבלה, סייבר וחתרנות פוליטית בתוך המדינות עצמן. לאורך זמן, היעדר גורם מרתיע חיצוני עלול אף לעודד את טהראן לבחון צעדים אגרסיביים יותר, לרבות ניסיון להשתלטות על שטחים "שבמחלוקת" (כמו בחריין) או הפעלת לחץ צבאי ישיר.

הבעיה המרכזית אינה טקטית אלא מהותית: אופיו האידאולוגי של המשטר האיראני הנוכחי. כל עוד משטר זה עומד על כנו, קשה להניח כי הוא יאמץ תפיסה אזורית המבוססת על יציבות, שוויון וריבונות הדדית. ייתכן שבעתיד, לאחר שינוי פוליטי עמוק באיראן ועליית הנהגה שתהיה מחויבת באמת לשיתוף פעולה אזורי ולשלום, ניתן יהיה לשקול מבני ביטחון אזוריים חדשים ואפילו הפחתה הדרגתית של הנוכחות הצבאית האמריקאית. אולם במציאות הנוכחית, פירוק הארכיטקטורה הביטחונית הקיימת במפרץ – ובראשה הנוכחות האמריקאית – אינו מתכון ליציבות. להפך: הוא עלול לפתוח את הדלת למציאות אזורית מסוכנת בהרבה, שבה איראן חופשיה יותר להכתיב את סדר היום הביטחוני של המפרץ הערבי ולהפעיל לחץ גובר על שכנותיה.