מועצת שומרי החוקה האיראנית פרסמה ב-9 ביוני את רשימת המועמדים הסופיים בבחירות לנשיאות איראן, שהוקדמו ל-28 ביוני בעקבות מותו הפתאומי של הנשיא ראיסי בהתרסקות מסוקו ב-19 במאי. בתום סינון המועמדים, אישרה המועצה שישה מבין כ-80 מועמדים: יו"ר המג'לס, מוחמד באקר קאליבאף; מזכיר המועצה העליונה לביטחון לאומי לשעבר, סעיד ג'לילי; שר הבריאות לשעבר, מסעוד פזשכיאן; ראש עיריית טהראן לשעבר, עלי-רזא זאכאני; סגן הנשיא ראיסי לשעבר, אמיר-חוסיין קאזיזאדה האשמי; ושר הפנים והמשפטים לשעבר, מוצטפא פור-מוחמדי.
בין המועמדים שנפסלו על ידי המועצה: הנשיא לשעבר מחמוד אחמדינז'אד, שמועמדותו נפסלה גם בעבר בשל יחסיו המעורערים עם מנהיג איראן ח'אמנהאי במהלך תקופת כהונתו השנייה כנשיא (2013-2009); יו"ר המג'לס לשעבר, עלי לאריג'אני; וסגנו של הנשיא לשעבר רוחאני, אסחאק ג'האנגירי. מועמדותם של שני הפוליטיקאים האחרונים נפסלה גם בבחירות הקודמות לנשיאות ב-2021, אך הפעם היו שהעריכו, כי לפחות מועמדותו של לאריג'אני תאושר כדי לאפשר מידה רבה יותר של תחרות.
מבין ששת המועמדים הסופיים, רק אחד (פזשכיאן) מזוהה עם המחנה הרפורמיסטי, בעוד שחמשת האחרים מזוהים עם המחנה השמרני, שלושה מהם (ג'לילי, זאכאני וקאזיזאדה) עם האגף הרדיקלי במחנה השמרני. פסילת יתר המועמדים, בהם לאריג'אני (המזוהה עם האגף הפרגמטי במחנה השמרני) וג'האנגירי (המועמד הבולט שהיה מזוהה עם המחנה הרפורמיסטי) מצביעה על נחישות המשטר האיראני להמשיך ולשמר את ההגמוניה השמרנית בכל מוסדות השלטון גם במחיר פגיעה נוספת באמון הציבור ובעיקרון ייצוגיות העם.
אף על פי כן, בשונה מהבחירות הקודמות לנשיאות, בהן הרכב רשימת המועמדים הסופית הותיר למעשה את ראיסי כמועמד היחיד בעל הסיכויים לנצח, ייתכן כדי להכשיר אותו כיורש אפשרי למנהיג איראן, בבחירות הקרובות לא ניתן להצביע בשלב זה על מועמד שניצחונו מובטח. על פניו, נראה כי סיכוייו של קאליבאף גבוהים יחסית, בעיקר לנוכח ניסיונו הביצועי והניהולי הרב (הן כיו"ר מג'לס והן כראש עיריית טהראן), הרקע הצבאי והביטחוני שלו, בעיקר כמפקד חיל האוויר של משמרות המהפכה ומפקד כוחות ביטחון הפנים, וקשריו הטובים עם משמרות המהפכה. סיכוייהם של המועמדים הרדיקליים, ובראשם ג'לילי וזכאני, לזכות בבחירות תלויים בשיעור הצבעה נמוך במיוחד, שעשוי לשרת אותם בשל נטייתם של חוגים המזוהים עם הגרעין האידאולוגי הרדיקלי בקרב תומכי המשטר לגלות עניין רב יותר בבחירות ולהצביע בשיעור גבוה יותר. לעומת זאת, פזשכיאן עשוי ליהנות מפיצול הכוחות בקרב השמרנים (בסיבוב הראשון נדרש רוב של 50% לפחות), אך סיכוייו לזכות קלושים מאוד ותלויים בשיעור הצבעה גבוה במיוחד, שאינו סביר לנוכח אובדן האמון הציבורי בשני המחנות הפוליטיים המרכזיים.
בסופו של דבר, אם לא תהיינה הפתעות מיוחדות, צפוי לשוב ולהיבחר נשיא שמרן הנאמן לעקרונות היסוד של הרפובליקה האסלאמית ולדרכו של המנהיג העליון. לפיכך, גם לא צפוי שינוי של ממש במדיניות האיראנית, במיוחד באסטרטגיית מדיניות החוץ הנקבעת בעיקר על ידי המנהיג. עם זאת, קאליבאף, שהפגין במידה רבה יכולות ניהוליות וביצועיות כראש עיריית טהראן (אם כי גם נחשד בשחיתות) ונחשב כשמרן פרגמטי יחסית, עשוי – אם ייבחר – לנקוט גישה מתונה מעט יותר ואולי אף לרשום הישגים ביצועיים מרשימים יותר בהשוואה לקודמו ראיסי.
מועצת שומרי החוקה האיראנית פרסמה ב-9 ביוני את רשימת המועמדים הסופיים בבחירות לנשיאות איראן, שהוקדמו ל-28 ביוני בעקבות מותו הפתאומי של הנשיא ראיסי בהתרסקות מסוקו ב-19 במאי. בתום סינון המועמדים, אישרה המועצה שישה מבין כ-80 מועמדים: יו"ר המג'לס, מוחמד באקר קאליבאף; מזכיר המועצה העליונה לביטחון לאומי לשעבר, סעיד ג'לילי; שר הבריאות לשעבר, מסעוד פזשכיאן; ראש עיריית טהראן לשעבר, עלי-רזא זאכאני; סגן הנשיא ראיסי לשעבר, אמיר-חוסיין קאזיזאדה האשמי; ושר הפנים והמשפטים לשעבר, מוצטפא פור-מוחמדי.
בין המועמדים שנפסלו על ידי המועצה: הנשיא לשעבר מחמוד אחמדינז'אד, שמועמדותו נפסלה גם בעבר בשל יחסיו המעורערים עם מנהיג איראן ח'אמנהאי במהלך תקופת כהונתו השנייה כנשיא (2013-2009); יו"ר המג'לס לשעבר, עלי לאריג'אני; וסגנו של הנשיא לשעבר רוחאני, אסחאק ג'האנגירי. מועמדותם של שני הפוליטיקאים האחרונים נפסלה גם בבחירות הקודמות לנשיאות ב-2021, אך הפעם היו שהעריכו, כי לפחות מועמדותו של לאריג'אני תאושר כדי לאפשר מידה רבה יותר של תחרות.
מבין ששת המועמדים הסופיים, רק אחד (פזשכיאן) מזוהה עם המחנה הרפורמיסטי, בעוד שחמשת האחרים מזוהים עם המחנה השמרני, שלושה מהם (ג'לילי, זאכאני וקאזיזאדה) עם האגף הרדיקלי במחנה השמרני. פסילת יתר המועמדים, בהם לאריג'אני (המזוהה עם האגף הפרגמטי במחנה השמרני) וג'האנגירי (המועמד הבולט שהיה מזוהה עם המחנה הרפורמיסטי) מצביעה על נחישות המשטר האיראני להמשיך ולשמר את ההגמוניה השמרנית בכל מוסדות השלטון גם במחיר פגיעה נוספת באמון הציבור ובעיקרון ייצוגיות העם.
אף על פי כן, בשונה מהבחירות הקודמות לנשיאות, בהן הרכב רשימת המועמדים הסופית הותיר למעשה את ראיסי כמועמד היחיד בעל הסיכויים לנצח, ייתכן כדי להכשיר אותו כיורש אפשרי למנהיג איראן, בבחירות הקרובות לא ניתן להצביע בשלב זה על מועמד שניצחונו מובטח. על פניו, נראה כי סיכוייו של קאליבאף גבוהים יחסית, בעיקר לנוכח ניסיונו הביצועי והניהולי הרב (הן כיו"ר מג'לס והן כראש עיריית טהראן), הרקע הצבאי והביטחוני שלו, בעיקר כמפקד חיל האוויר של משמרות המהפכה ומפקד כוחות ביטחון הפנים, וקשריו הטובים עם משמרות המהפכה. סיכוייהם של המועמדים הרדיקליים, ובראשם ג'לילי וזכאני, לזכות בבחירות תלויים בשיעור הצבעה נמוך במיוחד, שעשוי לשרת אותם בשל נטייתם של חוגים המזוהים עם הגרעין האידאולוגי הרדיקלי בקרב תומכי המשטר לגלות עניין רב יותר בבחירות ולהצביע בשיעור גבוה יותר. לעומת זאת, פזשכיאן עשוי ליהנות מפיצול הכוחות בקרב השמרנים (בסיבוב הראשון נדרש רוב של 50% לפחות), אך סיכוייו לזכות קלושים מאוד ותלויים בשיעור הצבעה גבוה במיוחד, שאינו סביר לנוכח אובדן האמון הציבורי בשני המחנות הפוליטיים המרכזיים.
בסופו של דבר, אם לא תהיינה הפתעות מיוחדות, צפוי לשוב ולהיבחר נשיא שמרן הנאמן לעקרונות היסוד של הרפובליקה האסלאמית ולדרכו של המנהיג העליון. לפיכך, גם לא צפוי שינוי של ממש במדיניות האיראנית, במיוחד באסטרטגיית מדיניות החוץ הנקבעת בעיקר על ידי המנהיג. עם זאת, קאליבאף, שהפגין במידה רבה יכולות ניהוליות וביצועיות כראש עיריית טהראן (אם כי גם נחשד בשחיתות) ונחשב כשמרן פרגמטי יחסית, עשוי – אם ייבחר – לנקוט גישה מתונה מעט יותר ואולי אף לרשום הישגים ביצועיים מרשימים יותר בהשוואה לקודמו ראיסי.