לאחר ימים ספורים בלבד, בהן הצליחו התקשורת הבינלאומית והקהילה הבינלאומית לגלות אמפטיה לאסון שפקד את מדינת ישראל ב-7 באוקטובר, השתנתה המגמה. התקשורת הבינלאומית החלה להתמקד בנפגעים הפלסטינים ברצועת עזה ומנהיגים ואנשי ציבור בקהילה הבינלאומית החלו במסע גינויים נגד ישראל עד כדי האשמתה ברצח עם ובקריאה להפסקת אש, וכל זאת מבלי להתייחס כלל ועיקר לסיבות למלחמה ולזוועות הרצחניות של חמאס.
התקשורת הבינלאומית ורבים בקהילה הבינלאומית נשענים על דיווחי משרד הבריאות הפלסטיני ברצועת עזה, המנוהל על ידי חמאס ונתון לפיקוחו ולמרותו המוחלטת. חמור מזה, ההתייחסות לחמאס כאל מקור דיווח מהימן, למרות שמדובר בארגון טרור רצחני וברברי, מעידה על עומק ההטיה והשנאה כלפי ישראל ועל שורשיהן האנטישמיים.
אין מלחמה בה אין נזק אגבי ופגיעה באזרחים לא חמושים ואין מלחמה בתולדות ימי האנושות המודרנית שבה הנזק האגבי נמוך כל כך כשיעור הנזק האגבי במלחמה זו. הקפדתה של ישראל על הדין הבינלאומי וחוקי המלחמה והמאמץ העילאי שהיא עושה לצמצום הנזק האגבי באמצעות אזהרות מוקדמות של האוכלוסייה ושידולה לנוע דרומה, תוך פתיחה של מסדרונות הומניטריים וצירי תנועה בטוחים, אכן מסייעים לצמצום הנזק האגבי.
חשוב לעמוד על מהימנותה הבעייתית של חמאס, גם על יסוד ניסיון העבר ובכלל ולכן יש לצאת מנקודת הנחה שמספרי הנפגעים המדווחים גבוהים בהרבה מהמספר האמיתי. בנוסף חשוב להדגיש, שחלק גדול מהנפגעים אינם אזרחים תמימים אלא פעילי חמאס, הפועלים בלבוש אזרחי כדי להיטמע באוכלוסייה. זהותם מוסתרת או מוסווית גם לאחר שנפצעו או נהרגו והם נכללים במניין הנפגעים האזרחי.
זאת ועוד, חלק לא קטן מהנפגעים הוא תוצאה מירי רקטות כושל של חמאס ושל הג'האד האסלאמי, כך למשל האירוע בבית החולים אלאהלי, ומהוצאות להורג של אזרחים המבקשים לנוס דרומה ונורים על ידי חמאס.
גם המספרים המדווחים לגבי ילדים שנפגעו, מופרכים ומוגזמים, אלא שכאן מדובר בעיוות נוסף הקשור הן להגדרות הבינלאומיות לגבי ילדים (עד גיל 17 או 18 נחשב כל צעיר לילד) והן לעובדה שחמאס מכשירה ילדים לטרור רצחני כבר מגילאי הגן. ילדים בבתי הספר היסודיים כבר משתתפים במחנות קיץ במסגרתם הם עוברים אימונים הכוללים הפעלת נשק ואינדוקטרינציה טרוריסטית רצחנית נגד ישראל. וחמור מכל אלו, חמאס מגייסת לשורותיה ילדים צעירים בגילאי העשרה ומפעילה אותם כטרוריסטים, בוודאי כשמדובר בבני 18-16. לכן רבים מבין מי שמדווחים כילדים שנפגעו הם טרוריסטים פעילים של חמאס.
כמו כן, רבים מאותם אזרחים לא חמושים או לא מעורבים שנהרגו כתוצאה ישירה של פעילות צה"ל, נהרגו מכיוון שחמאס השתמש בהם כמגנים אנושיים בתוך מבנים ותשתיות אזרחיות כמו מסגדים, בתי ספר, מרפאות ומתקני אונר"א, שהפכו כולם למתקנים צבאיים ולאתרי שיגור רקטות. וכל אלו בדיוק כדי להציג את הנראטיב הקורבני בפני התקשורת הבינלאומית והקהילה הבינלאומית. חמאס לא רק שאינה דואגת למנוע פגיעה באזרחים פלסטינים; היא פועלת בכוונת מכוון להקריב את בני עמה לצורך המאמץ התקשורתי והתעמולתי.
ועוד מילה על השיח המעוות על פרופורציונליות, זה שנעוץ בבורות מטרידה לגבי מהות המלחמה, המבקש להשית על ישראל אחריות ואשמה בשל העדר הפרופורציה המתאימה, כאילו שישנה כזו בנמצא, בין מספר הנפגעים הצד הפלסטיני לבין מספר הנפגעים בצד הישראלי. כאילו טוב ורע, צודק ושגוי, נמדדים ביחס שבין מספרי הנפגעים בשני הצדדים. ההתייחסות הזו, שמייצגת התעלמות מוחלטת מהמאמץ שעושה ישראל באמצעות הון אנושי וחומרי לצורך פיתוח מערכות מגן על אוכלוסייתה לצורך הצלת חיים, כשחמאס שודדת את עמה ואת הסיוע הבינלאומי והישראלי ומשקיעה את כל הונה האנושי והחומרי בפיתוח אמצעי הרג נוטלי חיים והפעלתם מתוך אוכלוסייה אזרחית ותוך שימוש בה כמגן אנושי, היא הביטוי המעוות ביותר שיכולות התקשורת הבינלאומית והקהילה הבינלאומית להציג כבסיס להאשמת ישראל ולקידום נראטיב הקורבנות הפלסטינית. כשהמוות, ערך מכונן בעיני החמאס ושכמותה, מצליח להאפיל על ערך החיים כערך מכונן של הציביליזציות השפויות, יש בהחלט מקום לדאגה, ואלו בדיוק המסרים אותם יש להציג בתקיפות הראויה בפני התקשורת הבינלאומית ובפני הקהילה הבינלאומית.
לאחר ימים ספורים בלבד, בהן הצליחו התקשורת הבינלאומית והקהילה הבינלאומית לגלות אמפטיה לאסון שפקד את מדינת ישראל ב-7 באוקטובר, השתנתה המגמה. התקשורת הבינלאומית החלה להתמקד בנפגעים הפלסטינים ברצועת עזה ומנהיגים ואנשי ציבור בקהילה הבינלאומית החלו במסע גינויים נגד ישראל עד כדי האשמתה ברצח עם ובקריאה להפסקת אש, וכל זאת מבלי להתייחס כלל ועיקר לסיבות למלחמה ולזוועות הרצחניות של חמאס.
התקשורת הבינלאומית ורבים בקהילה הבינלאומית נשענים על דיווחי משרד הבריאות הפלסטיני ברצועת עזה, המנוהל על ידי חמאס ונתון לפיקוחו ולמרותו המוחלטת. חמור מזה, ההתייחסות לחמאס כאל מקור דיווח מהימן, למרות שמדובר בארגון טרור רצחני וברברי, מעידה על עומק ההטיה והשנאה כלפי ישראל ועל שורשיהן האנטישמיים.
אין מלחמה בה אין נזק אגבי ופגיעה באזרחים לא חמושים ואין מלחמה בתולדות ימי האנושות המודרנית שבה הנזק האגבי נמוך כל כך כשיעור הנזק האגבי במלחמה זו. הקפדתה של ישראל על הדין הבינלאומי וחוקי המלחמה והמאמץ העילאי שהיא עושה לצמצום הנזק האגבי באמצעות אזהרות מוקדמות של האוכלוסייה ושידולה לנוע דרומה, תוך פתיחה של מסדרונות הומניטריים וצירי תנועה בטוחים, אכן מסייעים לצמצום הנזק האגבי.
חשוב לעמוד על מהימנותה הבעייתית של חמאס, גם על יסוד ניסיון העבר ובכלל ולכן יש לצאת מנקודת הנחה שמספרי הנפגעים המדווחים גבוהים בהרבה מהמספר האמיתי. בנוסף חשוב להדגיש, שחלק גדול מהנפגעים אינם אזרחים תמימים אלא פעילי חמאס, הפועלים בלבוש אזרחי כדי להיטמע באוכלוסייה. זהותם מוסתרת או מוסווית גם לאחר שנפצעו או נהרגו והם נכללים במניין הנפגעים האזרחי.
זאת ועוד, חלק לא קטן מהנפגעים הוא תוצאה מירי רקטות כושל של חמאס ושל הג'האד האסלאמי, כך למשל האירוע בבית החולים אלאהלי, ומהוצאות להורג של אזרחים המבקשים לנוס דרומה ונורים על ידי חמאס.
גם המספרים המדווחים לגבי ילדים שנפגעו, מופרכים ומוגזמים, אלא שכאן מדובר בעיוות נוסף הקשור הן להגדרות הבינלאומיות לגבי ילדים (עד גיל 17 או 18 נחשב כל צעיר לילד) והן לעובדה שחמאס מכשירה ילדים לטרור רצחני כבר מגילאי הגן. ילדים בבתי הספר היסודיים כבר משתתפים במחנות קיץ במסגרתם הם עוברים אימונים הכוללים הפעלת נשק ואינדוקטרינציה טרוריסטית רצחנית נגד ישראל. וחמור מכל אלו, חמאס מגייסת לשורותיה ילדים צעירים בגילאי העשרה ומפעילה אותם כטרוריסטים, בוודאי כשמדובר בבני 18-16. לכן רבים מבין מי שמדווחים כילדים שנפגעו הם טרוריסטים פעילים של חמאס.
כמו כן, רבים מאותם אזרחים לא חמושים או לא מעורבים שנהרגו כתוצאה ישירה של פעילות צה"ל, נהרגו מכיוון שחמאס השתמש בהם כמגנים אנושיים בתוך מבנים ותשתיות אזרחיות כמו מסגדים, בתי ספר, מרפאות ומתקני אונר"א, שהפכו כולם למתקנים צבאיים ולאתרי שיגור רקטות. וכל אלו בדיוק כדי להציג את הנראטיב הקורבני בפני התקשורת הבינלאומית והקהילה הבינלאומית. חמאס לא רק שאינה דואגת למנוע פגיעה באזרחים פלסטינים; היא פועלת בכוונת מכוון להקריב את בני עמה לצורך המאמץ התקשורתי והתעמולתי.
ועוד מילה על השיח המעוות על פרופורציונליות, זה שנעוץ בבורות מטרידה לגבי מהות המלחמה, המבקש להשית על ישראל אחריות ואשמה בשל העדר הפרופורציה המתאימה, כאילו שישנה כזו בנמצא, בין מספר הנפגעים הצד הפלסטיני לבין מספר הנפגעים בצד הישראלי. כאילו טוב ורע, צודק ושגוי, נמדדים ביחס שבין מספרי הנפגעים בשני הצדדים. ההתייחסות הזו, שמייצגת התעלמות מוחלטת מהמאמץ שעושה ישראל באמצעות הון אנושי וחומרי לצורך פיתוח מערכות מגן על אוכלוסייתה לצורך הצלת חיים, כשחמאס שודדת את עמה ואת הסיוע הבינלאומי והישראלי ומשקיעה את כל הונה האנושי והחומרי בפיתוח אמצעי הרג נוטלי חיים והפעלתם מתוך אוכלוסייה אזרחית ותוך שימוש בה כמגן אנושי, היא הביטוי המעוות ביותר שיכולות התקשורת הבינלאומית והקהילה הבינלאומית להציג כבסיס להאשמת ישראל ולקידום נראטיב הקורבנות הפלסטינית. כשהמוות, ערך מכונן בעיני החמאס ושכמותה, מצליח להאפיל על ערך החיים כערך מכונן של הציביליזציות השפויות, יש בהחלט מקום לדאגה, ואלו בדיוק המסרים אותם יש להציג בתקיפות הראויה בפני התקשורת הבינלאומית ובפני הקהילה הבינלאומית.