תכנית לחיבור מסילתי בין מדינות המפרץ אושרה כבר ב-2009 והתקדמה עד עתה בעצלתיים, כאשר תאריך היעד למימושה, 2018, חלף עבר לו. אולם, לאחרונה ניכרת שוב תנופה, ונראה שרכבת שתחבר בין שש מדינות המפרץ רוקמת עור וגידים. קווי רכבת חדשים יוצאים לדרך, מכרזים נחתמים, והוצב תאריך יעד חדש להשקת רשת רכבות מפרצית - 2030. ואולם, גם מאחורי ההתקדמות האחרונה מסתתרת מציאות מורכבת יותר ואתגרים, בראשם, קצב שונה של התקדמות בין מדינה למדינה ותיעדוףברור של פרוייקטים לאומיים, על פני אינטגרציה אזורית.
איחוד האמירויות וערב הסעודית ממשיכות להוביל את המהלך, אך כל אחת עושה זאת בנפרד ומתוך היגיון תחרותי מובהק. האמירויות מקדמת את Etihad Rail כבסיס להפיכתה לצומת הלוגיסטי המרכזי של המפרץ, עם חיבורים לנמלים ולנתיבי סחר עוקפי מצרי הורמוז. ערב הסעודית, מצידה, משקיעה ברשת מסילות עצמאית רחבת היקף המחברת בין המפרץ לים סוף ולמרכזי התעשייה החדשים, כחלק מיישום חזון 2030. בשני המקרים, שיתוף הפעולה האזורי מוצג כמטרה, אך הביצוע נשען בראש ובראשונה על אינטרסים לאומיים.
על רקע זה בולטת ההתקרבות בין ערב הסעודית לקטר, שהצהירו בחודש שעבר על בנית רכבת מהירה בין המדינות שתושלם בעוד 6 שנים ותחבר בין ריאד לדוחא בשעתיים. על הפרק גם הנחת מסילה שתחבר בין התשתית הקיימת באיחוד האמירויות לעומאן, אולם לא נמסר לוח זמנים למימוש. ב-2026 צפויות להתחיל העבודות לרכבת בין ערב הסעודית לכווית, שאמורה להתחיל לפעול ב-2028. מסילת רכבת שתחבר בין בחריין לערב הסעודית וממנה לרשת המשותפת צפויה לפעול על בסיס התשתית הקיימת של גשר פהד (המחבר בין המדינות).
העבודות אכן מתקדמות, והמחויבות הפוליטית לפרויקט רכבת המפרץ נראית כיום חזקה מבעבר. אך עליה עדיין להתגבר על יריבות, לצמצם חשדנות, ולבחור באינטגרציה על פני תחרות. בהקשר רחב יותר, תנופת הרכבות במפרץ יכולה להשתלב במסגרת יוזמת IMEC ולחבר בין המסילות האזוריות לבין צירי סחר גלובליים בין אסיה, המזרח התיכון ואירופה. לישראל עניין מובהק להשתלב במארג התחבורתי הנבנה במפרץ, לחזק את מעמדה הכלכלי והאסטרטגי, ולהפוך לשותפה רלוונטית בעיצוב נתיבי הסחר של המאה ה-21 – ולא לצופה מן הצד.
תכנית לחיבור מסילתי בין מדינות המפרץ אושרה כבר ב-2009 והתקדמה עד עתה בעצלתיים, כאשר תאריך היעד למימושה, 2018, חלף עבר לו. אולם, לאחרונה ניכרת שוב תנופה, ונראה שרכבת שתחבר בין שש מדינות המפרץ רוקמת עור וגידים. קווי רכבת חדשים יוצאים לדרך, מכרזים נחתמים, והוצב תאריך יעד חדש להשקת רשת רכבות מפרצית - 2030. ואולם, גם מאחורי ההתקדמות האחרונה מסתתרת מציאות מורכבת יותר ואתגרים, בראשם, קצב שונה של התקדמות בין מדינה למדינה ותיעדוףברור של פרוייקטים לאומיים, על פני אינטגרציה אזורית.
איחוד האמירויות וערב הסעודית ממשיכות להוביל את המהלך, אך כל אחת עושה זאת בנפרד ומתוך היגיון תחרותי מובהק. האמירויות מקדמת את Etihad Rail כבסיס להפיכתה לצומת הלוגיסטי המרכזי של המפרץ, עם חיבורים לנמלים ולנתיבי סחר עוקפי מצרי הורמוז. ערב הסעודית, מצידה, משקיעה ברשת מסילות עצמאית רחבת היקף המחברת בין המפרץ לים סוף ולמרכזי התעשייה החדשים, כחלק מיישום חזון 2030. בשני המקרים, שיתוף הפעולה האזורי מוצג כמטרה, אך הביצוע נשען בראש ובראשונה על אינטרסים לאומיים.
על רקע זה בולטת ההתקרבות בין ערב הסעודית לקטר, שהצהירו בחודש שעבר על בנית רכבת מהירה בין המדינות שתושלם בעוד 6 שנים ותחבר בין ריאד לדוחא בשעתיים. על הפרק גם הנחת מסילה שתחבר בין התשתית הקיימת באיחוד האמירויות לעומאן, אולם לא נמסר לוח זמנים למימוש. ב-2026 צפויות להתחיל העבודות לרכבת בין ערב הסעודית לכווית, שאמורה להתחיל לפעול ב-2028. מסילת רכבת שתחבר בין בחריין לערב הסעודית וממנה לרשת המשותפת צפויה לפעול על בסיס התשתית הקיימת של גשר פהד (המחבר בין המדינות).
העבודות אכן מתקדמות, והמחויבות הפוליטית לפרויקט רכבת המפרץ נראית כיום חזקה מבעבר. אך עליה עדיין להתגבר על יריבות, לצמצם חשדנות, ולבחור באינטגרציה על פני תחרות. בהקשר רחב יותר, תנופת הרכבות במפרץ יכולה להשתלב במסגרת יוזמת IMEC ולחבר בין המסילות האזוריות לבין צירי סחר גלובליים בין אסיה, המזרח התיכון ואירופה. לישראל עניין מובהק להשתלב במארג התחבורתי הנבנה במפרץ, לחזק את מעמדה הכלכלי והאסטרטגי, ולהפוך לשותפה רלוונטית בעיצוב נתיבי הסחר של המאה ה-21 – ולא לצופה מן הצד.