בישראל מקובל לדבר על “המחנה הסוני-הערבי” כאילו מדובר בגוש קוהרנטי, מתואם ובעל אינטרסים משותפים, לרבות מול איראן וביחס לישראל. אלא שהמציאות האזורית של השנים האחרונות - וביתר שאת של החודשים האחרונים - מפרקת את המיתוס הזה מן היסוד. הקונפליקט המתרחב בין סעודיה לאיחוד האמירויות הוא הדוגמה הבולטת ביותר. שתי המדינות, שנתפסו בעיני רבים כעמוד השדרה של אותו “מחנה”, מצויות כיום בעימות בתימן, בסודאן, ואולי בקרוב גם בסומלילנד - אזור שישראל מיהרה להכיר בו.
דוגמא נוספת היא הקריאה ממדינות המפרץ לארה"ב, שלא לתקוף באיראן. הן חוששות לא רק מתגובה איראנית כלפיהן, בשל פגיעות תשתיותיהן, אלא גם מההשלכות של נפילת המשטר – הן חוששות מאיראן חזקה ומהפכנית, אך גם מאיראן מתמוטטת. לכן הן תמשכנה את תהליך הדטננט שהחלו מולה, ושהוכיח בעימותים הקודמים בין ישראל לאיראן ככזה שיכול לשמור אותן מחוץ לקו האש.
אלא שמה שנתפס בירושלים כשותפות, לכל הפחות בין מדינות המפרץ, מתגלה בפועל כתחרות חריפה על השפעה. פה יש להכליל גם את השאיפות של מחמד בן-סלמאן, המבקש לסעודיה את תפקידה "הטבעי" בהיררכיה הערבית, והרואה עצמו לא רק כמנהיג מדינות המפרץ אלא כמנהיג הערבים. גם קטר אינה משתלבת בחלוקה מחנאית פשוטה. מחד, היא מקיימת קרבה עמוקה לטורקיה - מדינה שמסומנת בישראל כחלק מ”מחנה האחים המוסלמים”. מאידך, קשריה עם מצרים ועם סעודיה הדוקים מבעבר והיא "מדלגת" בין "מחנות”, מגדרת סיכונים. קטר אינה חריגה, היא סימפטום.
גם עצם ההנחה בדבר קיומו של “מחנה האחים המוסלמים” מתערערת. בשנים האחרונות מעמיקים היחסים בין טורקיה לסעודיה - שתי מדינות שממוסגרות בישראל כעומדות משני צדי המתרס האידיאולוגי. אנקרה וריאד מקדמות שיתופי פעולה כלכליים וביטחוניים ועל-פי הדיווחים הן ניצבות במוקד של מערך על-אזורי חדש בהשתתפות פקיסטן.
הניסיון הישראלי לחלק את המזרח התיכון למחנות אידיאולוגיים, משקף יותר צורך בנרטיב מסדר מאשר הבנה של המציאות. מדינות האזור פועלות באופן גמיש ולעיתים סותר, על בסיס אינטרסים משתנים ולא נאמנויות קבועות. גם התחרות בין ריאד לאבו-דאבי אינה אנומליה זמנית אלא ביטוי למבנה אזורי שבו שיתופי פעולה הם זמניים ובריתות הן רופפות. סעודיה, למשל, רואה הן באיראן והן בישראל כגורמים המערערים את היציבות האזורית, ולכן היא מחפשת פתרונות שונים שיבטיחו את יציבותה.
המשך ההיאחזות הישראלית בדימוי של “מחנה סוני-ערבי” אחיד שגויה, ואף מסוכנת. היא מובילה לקריאה שגויה של הזירה, לציפיות לא מציאותיות ולמהלכים מדיניים שאינם לוקחים בחשבון את עומק הפיצול, והאינטרסים הסותרים באזור. היא גם מתקשה לזהות הזדמנויות. המזרח התיכון לא פועל לפי מחנות, אלא לפי כללים של תחרות וניצול הזדמנויות. הגיע הזמן לנתח אותו בהתאם.
בישראל מקובל לדבר על “המחנה הסוני-הערבי” כאילו מדובר בגוש קוהרנטי, מתואם ובעל אינטרסים משותפים, לרבות מול איראן וביחס לישראל. אלא שהמציאות האזורית של השנים האחרונות - וביתר שאת של החודשים האחרונים - מפרקת את המיתוס הזה מן היסוד. הקונפליקט המתרחב בין סעודיה לאיחוד האמירויות הוא הדוגמה הבולטת ביותר. שתי המדינות, שנתפסו בעיני רבים כעמוד השדרה של אותו “מחנה”, מצויות כיום בעימות בתימן, בסודאן, ואולי בקרוב גם בסומלילנד - אזור שישראל מיהרה להכיר בו.
דוגמא נוספת היא הקריאה ממדינות המפרץ לארה"ב, שלא לתקוף באיראן. הן חוששות לא רק מתגובה איראנית כלפיהן, בשל פגיעות תשתיותיהן, אלא גם מההשלכות של נפילת המשטר – הן חוששות מאיראן חזקה ומהפכנית, אך גם מאיראן מתמוטטת. לכן הן תמשכנה את תהליך הדטננט שהחלו מולה, ושהוכיח בעימותים הקודמים בין ישראל לאיראן ככזה שיכול לשמור אותן מחוץ לקו האש.
אלא שמה שנתפס בירושלים כשותפות, לכל הפחות בין מדינות המפרץ, מתגלה בפועל כתחרות חריפה על השפעה. פה יש להכליל גם את השאיפות של מחמד בן-סלמאן, המבקש לסעודיה את תפקידה "הטבעי" בהיררכיה הערבית, והרואה עצמו לא רק כמנהיג מדינות המפרץ אלא כמנהיג הערבים. גם קטר אינה משתלבת בחלוקה מחנאית פשוטה. מחד, היא מקיימת קרבה עמוקה לטורקיה - מדינה שמסומנת בישראל כחלק מ”מחנה האחים המוסלמים”. מאידך, קשריה עם מצרים ועם סעודיה הדוקים מבעבר והיא "מדלגת" בין "מחנות”, מגדרת סיכונים. קטר אינה חריגה, היא סימפטום.
גם עצם ההנחה בדבר קיומו של “מחנה האחים המוסלמים” מתערערת. בשנים האחרונות מעמיקים היחסים בין טורקיה לסעודיה - שתי מדינות שממוסגרות בישראל כעומדות משני צדי המתרס האידיאולוגי. אנקרה וריאד מקדמות שיתופי פעולה כלכליים וביטחוניים ועל-פי הדיווחים הן ניצבות במוקד של מערך על-אזורי חדש בהשתתפות פקיסטן.
הניסיון הישראלי לחלק את המזרח התיכון למחנות אידיאולוגיים, משקף יותר צורך בנרטיב מסדר מאשר הבנה של המציאות. מדינות האזור פועלות באופן גמיש ולעיתים סותר, על בסיס אינטרסים משתנים ולא נאמנויות קבועות. גם התחרות בין ריאד לאבו-דאבי אינה אנומליה זמנית אלא ביטוי למבנה אזורי שבו שיתופי פעולה הם זמניים ובריתות הן רופפות. סעודיה, למשל, רואה הן באיראן והן בישראל כגורמים המערערים את היציבות האזורית, ולכן היא מחפשת פתרונות שונים שיבטיחו את יציבותה.
המשך ההיאחזות הישראלית בדימוי של “מחנה סוני-ערבי” אחיד שגויה, ואף מסוכנת. היא מובילה לקריאה שגויה של הזירה, לציפיות לא מציאותיות ולמהלכים מדיניים שאינם לוקחים בחשבון את עומק הפיצול, והאינטרסים הסותרים באזור. היא גם מתקשה לזהות הזדמנויות. המזרח התיכון לא פועל לפי מחנות, אלא לפי כללים של תחרות וניצול הזדמנויות. הגיע הזמן לנתח אותו בהתאם.