במלחמת יום הכיפורים, לפני 50 שנה, חמישה ימים חלפו בטרם עבר צה"ל ממגננה מדממת למתקפה מוחצת. זה יקרה גם הפעם בפחות זמן, וגם הפעם תהיה תפנית מכרעת, שתוביל בסופו של יום למציאות טובה יותר – ביטחונית, מדינית, ולא פחות חשוב, גם חברתית-פנימית. אמנם קשה לדמיין זאת בשעות אלו, כשהלחימה בשטחנו עדיין מתנהלת, כשטרם הבאנו לקבורה את מאות החללים, כשעשרות ישראלים מוחזקים כבני ערובה בידי בני עוולה. אבל חשוב שנאמין בעצמנו, ושניטע בלב כל ישראלי את האמונה כי לא זו בלבד שאנו נכריע את פני הרוע שבעזה, ואם יהיה צורך גם זה שבצפון, אלא שנעשה זאת כך שהמציאות ביום שאחרי תהיה אחרת לחלוטין.
מדינת ישראל לא יכולה להרשות שבסמוך אליה יארבו לה מפלצות צמאות דם, חסרות כל רסן מוסרי. יש לשים להן סוף. המאמץ שיידרש יהיה עצום וקרוב לוודאי ייגבה עוד קורבנות רבים, אבל המציאות תשתנה ללא היכר, כפי שאירע לאחר שחצינו את התעלה ב-1973 והטנקים של צה"ל דהרו לעבר דמשק.
או אז, נתפנה לשאול את השאלות הקשות, לא כדי לתלות בכיכר העיר את הש"ג התורני, אלא כדי שנוכל להתאפס ולהתחיל לרפא את החוליים שפשטו בנו, וכדי שנוכל לבנות מחדש את ישראל השפויה, התוססת, היושבת בבטחה בשכונה הקשה הזאת, עבורנו ועבור הדורות הבאים.
בני אדם באשר הם, כיחידים וכקולקטיב, אינם מסוגלים בשגרה להתנער מקונצפציות שגויות ולהגיב בזמן לכתובות בוהקות על הקיר. אשליית ה"יהיה בסדר", עצלות מנטלית, פחד משינוי - כל אלה חוברים יחדיו כדי למנוע מאיתנו להתמודד עם הסוגיות הגדולות, עם בעיות היסוד ההולכות ונערמות לנגד עינינו. כך לגבי ההתנהלות מול חיזבאללה וחמאס, כך לגבי המצב ביהודה ושומרון, וכך גם לגבי השסעים בחברה בישראל. דוחים, "מנהלים", עושים הפרד ומשול (משול?!), משתיקים, מטפחים אשליות של יכולות-על שיושיעו אותנו מכל פגע. ומעל לכול, חוטאים בפעם המי יודע כמה בחטא היוהרה.
לא עוד. אל מול הקברים הטריים של מאות אזרחים תמימים, מכול המינים, הגילאים והצבעים, לא נוכל להמשיך לדקלם סיסמאות חלולות, למכור הבטחות שווא, להאשים "אחרים" מבית או מחוץ. כפי שהפעם חובה עלינו למגר את הנגע שמעבר לגבולותינו, כך נצטרך למגר את הקיבעון, ההכחשה והאשליה מקרבנו. אוי לנו אם ניכשל במשימות-על אלו, אוי לנו אם נחזור לחידלון הפוליטי, אוי לנו אם לא נצא מכאן לדרך חדשה.
במלחמת יום הכיפורים, לפני 50 שנה, חמישה ימים חלפו בטרם עבר צה"ל ממגננה מדממת למתקפה מוחצת. זה יקרה גם הפעם בפחות זמן, וגם הפעם תהיה תפנית מכרעת, שתוביל בסופו של יום למציאות טובה יותר – ביטחונית, מדינית, ולא פחות חשוב, גם חברתית-פנימית. אמנם קשה לדמיין זאת בשעות אלו, כשהלחימה בשטחנו עדיין מתנהלת, כשטרם הבאנו לקבורה את מאות החללים, כשעשרות ישראלים מוחזקים כבני ערובה בידי בני עוולה. אבל חשוב שנאמין בעצמנו, ושניטע בלב כל ישראלי את האמונה כי לא זו בלבד שאנו נכריע את פני הרוע שבעזה, ואם יהיה צורך גם זה שבצפון, אלא שנעשה זאת כך שהמציאות ביום שאחרי תהיה אחרת לחלוטין.
מדינת ישראל לא יכולה להרשות שבסמוך אליה יארבו לה מפלצות צמאות דם, חסרות כל רסן מוסרי. יש לשים להן סוף. המאמץ שיידרש יהיה עצום וקרוב לוודאי ייגבה עוד קורבנות רבים, אבל המציאות תשתנה ללא היכר, כפי שאירע לאחר שחצינו את התעלה ב-1973 והטנקים של צה"ל דהרו לעבר דמשק.
או אז, נתפנה לשאול את השאלות הקשות, לא כדי לתלות בכיכר העיר את הש"ג התורני, אלא כדי שנוכל להתאפס ולהתחיל לרפא את החוליים שפשטו בנו, וכדי שנוכל לבנות מחדש את ישראל השפויה, התוססת, היושבת בבטחה בשכונה הקשה הזאת, עבורנו ועבור הדורות הבאים.
בני אדם באשר הם, כיחידים וכקולקטיב, אינם מסוגלים בשגרה להתנער מקונצפציות שגויות ולהגיב בזמן לכתובות בוהקות על הקיר. אשליית ה"יהיה בסדר", עצלות מנטלית, פחד משינוי - כל אלה חוברים יחדיו כדי למנוע מאיתנו להתמודד עם הסוגיות הגדולות, עם בעיות היסוד ההולכות ונערמות לנגד עינינו. כך לגבי ההתנהלות מול חיזבאללה וחמאס, כך לגבי המצב ביהודה ושומרון, וכך גם לגבי השסעים בחברה בישראל. דוחים, "מנהלים", עושים הפרד ומשול (משול?!), משתיקים, מטפחים אשליות של יכולות-על שיושיעו אותנו מכל פגע. ומעל לכול, חוטאים בפעם המי יודע כמה בחטא היוהרה.
לא עוד. אל מול הקברים הטריים של מאות אזרחים תמימים, מכול המינים, הגילאים והצבעים, לא נוכל להמשיך לדקלם סיסמאות חלולות, למכור הבטחות שווא, להאשים "אחרים" מבית או מחוץ. כפי שהפעם חובה עלינו למגר את הנגע שמעבר לגבולותינו, כך נצטרך למגר את הקיבעון, ההכחשה והאשליה מקרבנו. אוי לנו אם ניכשל במשימות-על אלו, אוי לנו אם נחזור לחידלון הפוליטי, אוי לנו אם לא נצא מכאן לדרך חדשה.