סין הכפילה את הארסנל הגרעיני שלה מאז הקמת הכוח הרקטי של הצבא העממי של סין ב-2015, ונמנעת כעת מכל שיחות רציניות בנושא בקרת נשק. כתוצאה מכך ארצות הברית אישרה שינויים משמעותיים בהנחיות הפריסה והשימוש בנשק הגרעיני שלה.
במשך עשרות שנים, מדיניות הגרעין של וושינגטון הייתה מבוססת על ניהול איומים גרעיניים פוטנציאליים שמגיעים מרוסיה וממדינות יריבות כמו צפון קוריאה. אך בעקבות השינויים במדיניות הסינית שהראתה למעשה שבייג'ינג ממשיכה במאמצים להשגת שוויון גרעיני עם ארצות הברית, וושינגטון נאלצה לשנות את האסטרטגיה שלה. השינוי המשמעותי ביותר באסטרטגיית הגרעין האמריקנית הוא ההבנה של המועצה לביטחון לאומי (NSC) כי ארה"ב חייבת "להרתיע את רוסיה, סין וצפון קוריאה בו זמנית", תוך שבירת שנים של מדיניות שבחנה את האיומים הללו בנפרד.
השינויים הללו באים בהמשך ליציאה האמריקאית ב-2019 מאמנת הכוחות הגרעיניים לטווח בינוני (INF), עם האשמות בהפרות משמעותיות מצד רוסיה של האמנה ארוכת השנים, שנחתמה לראשונה על ידי רונלד רייגן ומיכאיל גורבצ'וב ב-1987. עם הסרת המגבלות, רוסיה לא הראתה כל רצון לנהל משא ומתן על החלפה או שדרוג של אמנת New START, אשר מגבילה את שתי המדינות בפריסה של 1,550 ראשי קרב כל אחת ותפוג ב-2026.
הפלישה הרוסית לאוקראינה, והמאמצים של מוסקבה לגייס תמיכה צבאית ולגוון שרשראות אספקה צבאיות וטכנולוגיות, היו זרז לשינויים בסדר העולמי, וקידמו את סין, רוסיה, איראן וצפון קוריאה ליצירת "מערך אנטי-הגמוני" רופף. המערך הרופף מנסה לערער את הסדר העולמי הליברלי בהובלת ארה"ב וגרם לשינוי בחשיבה האסטרטגית האמריקאית ארוכת השנים. כעת וושינגטון עברה משאיפה לצמצם את הארסנל הגרעיני שלה להרחבתו, לאור ההתפתחויות הגיאופוליטיות הללו.
עבור ישראל, השינויים הללו מדגישים תזוזות משמעותיות במערכת הבינלאומית, במיוחד בנוגע להתרחבות הקשרים הביטחוניים בין איראן לרוסיה וביתר שאת, בקשר למערך האנטי-הגמוני. עם האסטרטגיה הגרעינית המשתנה של וושינגטון, ותעדוף של איומים גרעיניים הנובעים מסין, רוסיה וצפון קוריאה, יחד עם התמקדות אמריקאית רחבה יותר במרחב האינדו-פסיפי ובמלחמה באוקראינה, ישראל חייבת להדגיש את חשיבותה לארכיטקטורה ביטחונית עולמית שמנסה לבלום את סין ובעלות בריתה. זה כולל שיתוף פעולה ביטחוני ומודיעיני מורחב לא רק עם שותפים אזוריים, אלא גם עם בעלות ברית אמריקאיות במזרח אסיה. מעמדה של איראן כמדינת סף גרעינית והתיישרותה עם סין, רוסיה וצפון קוריאה מחייבים את ישראל להסתכל על איראן לא רק כאל מדינה אינדיבידואלית, אלא כמדינה שפועלת בשיתוף פעולה רופף עם אחרים. לנוכח השינויים החשובים הללו, על ישראל לשאוף לנתח ולהתמודד עם פעולותיה ותוכנית הגרעין של איראן בהקשר גיאופוליטי רחב יותר.
סין הכפילה את הארסנל הגרעיני שלה מאז הקמת הכוח הרקטי של הצבא העממי של סין ב-2015, ונמנעת כעת מכל שיחות רציניות בנושא בקרת נשק. כתוצאה מכך ארצות הברית אישרה שינויים משמעותיים בהנחיות הפריסה והשימוש בנשק הגרעיני שלה.
במשך עשרות שנים, מדיניות הגרעין של וושינגטון הייתה מבוססת על ניהול איומים גרעיניים פוטנציאליים שמגיעים מרוסיה וממדינות יריבות כמו צפון קוריאה. אך בעקבות השינויים במדיניות הסינית שהראתה למעשה שבייג'ינג ממשיכה במאמצים להשגת שוויון גרעיני עם ארצות הברית, וושינגטון נאלצה לשנות את האסטרטגיה שלה. השינוי המשמעותי ביותר באסטרטגיית הגרעין האמריקנית הוא ההבנה של המועצה לביטחון לאומי (NSC) כי ארה"ב חייבת "להרתיע את רוסיה, סין וצפון קוריאה בו זמנית", תוך שבירת שנים של מדיניות שבחנה את האיומים הללו בנפרד.
השינויים הללו באים בהמשך ליציאה האמריקאית ב-2019 מאמנת הכוחות הגרעיניים לטווח בינוני (INF), עם האשמות בהפרות משמעותיות מצד רוסיה של האמנה ארוכת השנים, שנחתמה לראשונה על ידי רונלד רייגן ומיכאיל גורבצ'וב ב-1987. עם הסרת המגבלות, רוסיה לא הראתה כל רצון לנהל משא ומתן על החלפה או שדרוג של אמנת New START, אשר מגבילה את שתי המדינות בפריסה של 1,550 ראשי קרב כל אחת ותפוג ב-2026.
הפלישה הרוסית לאוקראינה, והמאמצים של מוסקבה לגייס תמיכה צבאית ולגוון שרשראות אספקה צבאיות וטכנולוגיות, היו זרז לשינויים בסדר העולמי, וקידמו את סין, רוסיה, איראן וצפון קוריאה ליצירת "מערך אנטי-הגמוני" רופף. המערך הרופף מנסה לערער את הסדר העולמי הליברלי בהובלת ארה"ב וגרם לשינוי בחשיבה האסטרטגית האמריקאית ארוכת השנים. כעת וושינגטון עברה משאיפה לצמצם את הארסנל הגרעיני שלה להרחבתו, לאור ההתפתחויות הגיאופוליטיות הללו.
עבור ישראל, השינויים הללו מדגישים תזוזות משמעותיות במערכת הבינלאומית, במיוחד בנוגע להתרחבות הקשרים הביטחוניים בין איראן לרוסיה וביתר שאת, בקשר למערך האנטי-הגמוני. עם האסטרטגיה הגרעינית המשתנה של וושינגטון, ותעדוף של איומים גרעיניים הנובעים מסין, רוסיה וצפון קוריאה, יחד עם התמקדות אמריקאית רחבה יותר במרחב האינדו-פסיפי ובמלחמה באוקראינה, ישראל חייבת להדגיש את חשיבותה לארכיטקטורה ביטחונית עולמית שמנסה לבלום את סין ובעלות בריתה. זה כולל שיתוף פעולה ביטחוני ומודיעיני מורחב לא רק עם שותפים אזוריים, אלא גם עם בעלות ברית אמריקאיות במזרח אסיה. מעמדה של איראן כמדינת סף גרעינית והתיישרותה עם סין, רוסיה וצפון קוריאה מחייבים את ישראל להסתכל על איראן לא רק כאל מדינה אינדיבידואלית, אלא כמדינה שפועלת בשיתוף פעולה רופף עם אחרים. לנוכח השינויים החשובים הללו, על ישראל לשאוף לנתח ולהתמודד עם פעולותיה ותוכנית הגרעין של איראן בהקשר גיאופוליטי רחב יותר.