בחריין ואיראן מתקדמות לעבר חידוש היחסים הדיפלומטיים ביניהן, לאחר ביקור היסטורי של שר החוץ האיראני במדינה - הראשון מזה 17 שנה. בחריין היא האחרונה ממדינות המפרץ שניתקה את יחסיה עם איראן ב-2016 וטרם חידשה אותם, והסכם ביניהן יהיה למעשה החולייה שתשלים את "הדטאנט" האזורי, במסגרתו מדינות האזור שהסתכסכו בעשור הקודם הגיעו לכדי פיוס.
לכאורה מדובר באירוע שולי, אולם יש לו משמעות מיוחדת: בחריין נחשבת לניצית ביותר כלפי איראן בשל חששו של השלטון הסוני בממלכה מהשפעה איראנית על הרוב השיעי באוכלוסייתה. לאיראן אף טענה היסטורית לבעלות על בחריין, והמתיחות ביניהן החריפה בעקבות התמיכה האיראנית במחאות "האביב הערבי" בבחריין ולאחר הנורמליזציה בין בחריין לישראל ב-2020. בנוסף, בחריין מארחת את הצי החמישי האמריקאי ומהווה נכס אסטרטגי לארה"ב בהתמודדות עם איראן.
כמו כל המרחב הערבי החלש, בחריין בחרה בנתיב כפול של התמודדות עם איראן: התקרבות לצד התעצמות ביטחונית. בחריין מרגישה בטוחה יותר להפשיר את היחסים עם טהראן לאחר שפטרוניתה ערב הסעודית עשתה זאת בשנה שעברה, ולאחר שהיא עצמה חתמה על הסכמי שיתוף פעולה בטחוני הן עם ישראל והן עם ארה"ב. היא מודעת לעליונות הצבאית האיראנית ולקרבה הגיאוגרפית ביניהן, והעיתוי אינו מקרי: בחריין צופה בחשש במלחמה הנוכחית בין ישראל לציר האיראני והאינטרס העליון שלה היא שזו לא תגיע לפתחה.
מדינות המפרץ חוששות מאיראן ומשלוחיה - ובצדק רב. איראן מבקשת לשקם את היחסים הדיפלומטיים עם מדינות המפרץ, גם כדרך לשבור את חומת הבידוד סביבה, ובמקביל נוקטת בהפחדה, חתרנות וטרור כדי לפגוע עוד ביציבות הערבית. ההתקרבות האינסטרומנטלית של מדינות המפרץ לאיראן היא חלק מגידור סיכונים מצידן. חידוש היחסים בין בחריין לאיראן אינו עובדה מוגמרת, וממילא אינו צפוי לפגוע ביחסיה עם ישראל. אולם, הוא מצטרף ללחצים מבית - במיוחד מהאוכלוסייה השיעית - שכבר הובילו לצינון מסוים ביחסיה של בחריין עם ישראל בעקבות המלחמה בעזה.
בחריין ואיראן מתקדמות לעבר חידוש היחסים הדיפלומטיים ביניהן, לאחר ביקור היסטורי של שר החוץ האיראני במדינה - הראשון מזה 17 שנה. בחריין היא האחרונה ממדינות המפרץ שניתקה את יחסיה עם איראן ב-2016 וטרם חידשה אותם, והסכם ביניהן יהיה למעשה החולייה שתשלים את "הדטאנט" האזורי, במסגרתו מדינות האזור שהסתכסכו בעשור הקודם הגיעו לכדי פיוס.
לכאורה מדובר באירוע שולי, אולם יש לו משמעות מיוחדת: בחריין נחשבת לניצית ביותר כלפי איראן בשל חששו של השלטון הסוני בממלכה מהשפעה איראנית על הרוב השיעי באוכלוסייתה. לאיראן אף טענה היסטורית לבעלות על בחריין, והמתיחות ביניהן החריפה בעקבות התמיכה האיראנית במחאות "האביב הערבי" בבחריין ולאחר הנורמליזציה בין בחריין לישראל ב-2020. בנוסף, בחריין מארחת את הצי החמישי האמריקאי ומהווה נכס אסטרטגי לארה"ב בהתמודדות עם איראן.
כמו כל המרחב הערבי החלש, בחריין בחרה בנתיב כפול של התמודדות עם איראן: התקרבות לצד התעצמות ביטחונית. בחריין מרגישה בטוחה יותר להפשיר את היחסים עם טהראן לאחר שפטרוניתה ערב הסעודית עשתה זאת בשנה שעברה, ולאחר שהיא עצמה חתמה על הסכמי שיתוף פעולה בטחוני הן עם ישראל והן עם ארה"ב. היא מודעת לעליונות הצבאית האיראנית ולקרבה הגיאוגרפית ביניהן, והעיתוי אינו מקרי: בחריין צופה בחשש במלחמה הנוכחית בין ישראל לציר האיראני והאינטרס העליון שלה היא שזו לא תגיע לפתחה.
מדינות המפרץ חוששות מאיראן ומשלוחיה - ובצדק רב. איראן מבקשת לשקם את היחסים הדיפלומטיים עם מדינות המפרץ, גם כדרך לשבור את חומת הבידוד סביבה, ובמקביל נוקטת בהפחדה, חתרנות וטרור כדי לפגוע עוד ביציבות הערבית. ההתקרבות האינסטרומנטלית של מדינות המפרץ לאיראן היא חלק מגידור סיכונים מצידן. חידוש היחסים בין בחריין לאיראן אינו עובדה מוגמרת, וממילא אינו צפוי לפגוע ביחסיה עם ישראל. אולם, הוא מצטרף ללחצים מבית - במיוחד מהאוכלוסייה השיעית - שכבר הובילו לצינון מסוים ביחסיה של בחריין עם ישראל בעקבות המלחמה בעזה.