תזכיר חוק הגיוס החדש, שהציג היום (24.2) משרד הביטחון, כולל הארכה מיידית (ורטרואקטיבית למי שהיה אמור להשתחרר בקרוב) של שירות החובה לבנים ל-36 חודשים. בתזכיר נאמר כי הארכה זו תחול על כל המתגייסים, ולשר הביטחון תהיה סמכות לקצר את שירותם של מגויסים שונים (בעיקר בתפקידים עורפיים).
הארכת שירות החובה לקרביים היא נגזרת מתבקשת של צרכי הביטחון המידיים, ואולי גם העתידיים - למרות שהיא מגיעה לפני דיון של ממש במסקנות לגבי תפיסת הביטחון וצרכי כוח האדם של צה"ל. אבל בתזכיר יש נסיגה מעיקרון חשוב, שנקבע בהסכמות בין צה"ל לאוצר לקראת תר"ש מעלות בשנה שעברה: דיפרנציאליות באורך השירות, כמו גם במאפייניו האחרים, בין בעלי מקצועות נדרשים - לוחמים, טכנולוגים, תומכי לחימה - לבין שאר חיילי צה"ל.
לפי ההסכמות ההן, שירותם של האחרים היה אמור להיות 24 חודשים בשנה, והיתה מחוייבות על ממוצע של 28 חודשים בעוד כמה שנים, שמשמעה חיוב מערכת הביטחון לקצר בפועל את שירותם של כמחצית מחיילי צה"ל.
נסיגה מהדיפרנציאליות תהיה טעות חמורה, שעלותה לצה"ל ולמשק הישראלי כבדה. דעתו של הצבא עצמו, כפי שבאה לידי ביטוי בהסכמות, היא שאינו זקוק לשירות ארוך של כמחצית מחייליו, שירות שעלותו רק במונחי צרכי קיום מינימלי היא במיליארדים. זאת גם לנוכח הגידול הצפוי במחזורי הגיוס בשנים הקרובות.
בנוסף, תזכיר החוק מדבר על חוק קבוע ולא הוראת שעה, וניסיון העבר מלמד שהארכת שירות שהושגה לא תוחזר, גם אם בצבא עצמו רבים סבורים שהיא מיותרת לגבי כמחצית מהמגויסים. יש כאן חזרה על טעויות העבר, בעלות כבדה וללא שום תוספת לביטחון.
תזכיר החוק מטיל נטל כבד מאוד על הציבור המתגייס, ולא נוגע כלל בציבור הלא מתגייס - דבר שצפוי לעורר מחאה ציבורית קשה, שאת ניצניה אנחנו רואים כבר סביב קיצור תקופת הלימוד במכינות ושנות השירות.
ניצול הצרכים הנוכחיים, שעליהם אין חולק, כדי לקבוע מסמרות שיזיקו לצה"ל עצמו, לכלכלה ולחברה, הוא טעות שאת מחיריה כבר שילמנו לאחר מלחמות ומחדלים. הכישלון הצבאי ב-7.10 מחייב מסקנות רציניות ושקולות, ולא "חטוף ואכול" נחפז ורב נזק, רק כי אפשר.
תזכיר חוק הגיוס החדש, שהציג היום (24.2) משרד הביטחון, כולל הארכה מיידית (ורטרואקטיבית למי שהיה אמור להשתחרר בקרוב) של שירות החובה לבנים ל-36 חודשים. בתזכיר נאמר כי הארכה זו תחול על כל המתגייסים, ולשר הביטחון תהיה סמכות לקצר את שירותם של מגויסים שונים (בעיקר בתפקידים עורפיים).
הארכת שירות החובה לקרביים היא נגזרת מתבקשת של צרכי הביטחון המידיים, ואולי גם העתידיים - למרות שהיא מגיעה לפני דיון של ממש במסקנות לגבי תפיסת הביטחון וצרכי כוח האדם של צה"ל. אבל בתזכיר יש נסיגה מעיקרון חשוב, שנקבע בהסכמות בין צה"ל לאוצר לקראת תר"ש מעלות בשנה שעברה: דיפרנציאליות באורך השירות, כמו גם במאפייניו האחרים, בין בעלי מקצועות נדרשים - לוחמים, טכנולוגים, תומכי לחימה - לבין שאר חיילי צה"ל.
לפי ההסכמות ההן, שירותם של האחרים היה אמור להיות 24 חודשים בשנה, והיתה מחוייבות על ממוצע של 28 חודשים בעוד כמה שנים, שמשמעה חיוב מערכת הביטחון לקצר בפועל את שירותם של כמחצית מחיילי צה"ל.
נסיגה מהדיפרנציאליות תהיה טעות חמורה, שעלותה לצה"ל ולמשק הישראלי כבדה. דעתו של הצבא עצמו, כפי שבאה לידי ביטוי בהסכמות, היא שאינו זקוק לשירות ארוך של כמחצית מחייליו, שירות שעלותו רק במונחי צרכי קיום מינימלי היא במיליארדים. זאת גם לנוכח הגידול הצפוי במחזורי הגיוס בשנים הקרובות.
בנוסף, תזכיר החוק מדבר על חוק קבוע ולא הוראת שעה, וניסיון העבר מלמד שהארכת שירות שהושגה לא תוחזר, גם אם בצבא עצמו רבים סבורים שהיא מיותרת לגבי כמחצית מהמגויסים. יש כאן חזרה על טעויות העבר, בעלות כבדה וללא שום תוספת לביטחון.
תזכיר החוק מטיל נטל כבד מאוד על הציבור המתגייס, ולא נוגע כלל בציבור הלא מתגייס - דבר שצפוי לעורר מחאה ציבורית קשה, שאת ניצניה אנחנו רואים כבר סביב קיצור תקופת הלימוד במכינות ושנות השירות.
ניצול הצרכים הנוכחיים, שעליהם אין חולק, כדי לקבוע מסמרות שיזיקו לצה"ל עצמו, לכלכלה ולחברה, הוא טעות שאת מחיריה כבר שילמנו לאחר מלחמות ומחדלים. הכישלון הצבאי ב-7.10 מחייב מסקנות רציניות ושקולות, ולא "חטוף ואכול" נחפז ורב נזק, רק כי אפשר.