בשבועיים האחרומים התחולל בדרום תימן מפנה אסטרטגי דרמטי: מועצת המעבר הדרומית (STC), בגיבוי מלא של איחוד האמירויות, השתלטה במהירות על עדן, על מחוז חצרמוות העשיר במשאבים ועל מוסדות שלטון מרכזיים. ממשלת תימן המוכרת נמלטה לריאד, ודגל דרום תימן הונף מחדש מעל מבני שלטון בעדן. בפועל, תימן חדלה להתקיים כמדינה מאוחדת והפכה לשתי ישויות דה־פקטו: צפון חות’י ודרום פרו־אמירתי.
המהלך מחדד את כישלון המסגרת שנבנתה מאז 2015: קואליציה פרו־סעודית חלשה, מפוצלת ותלויה בגורמים חיצוניים. עבור החות’ים, זהו יתרון מיידי - יריביהם שקועים במאבקים פנימיים ואינם מציבים חזית אחידה. אך בטווח הבינוני נוצר גם איום חדש: כוח דרומי ממושמע, מאורגן, בעל גב כלכלי וצבאי מאורגן, השולט בחופים, בנמלים ובנתיבי ההברחה אל החות'ים, עניין כשלעצמו בכל חשיבות. זהו לראשונה שחקן שאינו רק “אנטי־חות’י”, אלא בעל יכולת שלטונית וצבאית ממשית.
האירוע חושף גם את עומק הפער בין סעודיה לאמירויות. בעוד ריאד ממשיכה לדבוק, לפחות הצהרתית, בשלמות הטריטוריאלית של תימן, אבו-דאבי בנתה בסבלנות ישות דרומית חלופית. התוצאה: סעודיה נדחקת מהדרום, והאמירויות מעצבות מציאות חדשה בגבול הדרומי של חצי האי הערבי.
ומה לגבי ישראל? בטווח המיידי, האיום החות’י אינו נעלם. פיצול תימן אף מקל על החות’ים להתבסס בצפון ולשמר רציפות שלטונית. אך במקביל נפתח חלון הזדמנויות אסטרטגי: ישות דרומית יציבה, הנשענת על האמירויות, שולטת בנמל עדן החשוב, סמוכה לבאב אל־מנדב ומגבילה את ההשפעה האיראנית במרחב הימי הקריטי לישראל. זוביידי, מנהיג ה-STC, אף רמז בעבר על אפשרות הצטרפות עתידית להסכמי אברהם.
עם זאת, אסור לישראל להתבלבל: הדרום אינו פרו־ישראלי, אלא פרו־אמירתי. הפוטנציאל טמון לא בחיבוק ישראל, אלא בניהול זהיר דרך אבו־דאבי, תוך רגישות לתחרות בינה לבין לסעודיה. דרום תימן אינו רק סיפור מקומי; הוא נדבך חדש במאבק האזורי על הים האדום, והוא טומן בחובו גם הזדמנויות, אם ינוהל נכון.
בשבועיים האחרומים התחולל בדרום תימן מפנה אסטרטגי דרמטי: מועצת המעבר הדרומית (STC), בגיבוי מלא של איחוד האמירויות, השתלטה במהירות על עדן, על מחוז חצרמוות העשיר במשאבים ועל מוסדות שלטון מרכזיים. ממשלת תימן המוכרת נמלטה לריאד, ודגל דרום תימן הונף מחדש מעל מבני שלטון בעדן. בפועל, תימן חדלה להתקיים כמדינה מאוחדת והפכה לשתי ישויות דה־פקטו: צפון חות’י ודרום פרו־אמירתי.
המהלך מחדד את כישלון המסגרת שנבנתה מאז 2015: קואליציה פרו־סעודית חלשה, מפוצלת ותלויה בגורמים חיצוניים. עבור החות’ים, זהו יתרון מיידי - יריביהם שקועים במאבקים פנימיים ואינם מציבים חזית אחידה. אך בטווח הבינוני נוצר גם איום חדש: כוח דרומי ממושמע, מאורגן, בעל גב כלכלי וצבאי מאורגן, השולט בחופים, בנמלים ובנתיבי ההברחה אל החות'ים, עניין כשלעצמו בכל חשיבות. זהו לראשונה שחקן שאינו רק “אנטי־חות’י”, אלא בעל יכולת שלטונית וצבאית ממשית.
האירוע חושף גם את עומק הפער בין סעודיה לאמירויות. בעוד ריאד ממשיכה לדבוק, לפחות הצהרתית, בשלמות הטריטוריאלית של תימן, אבו-דאבי בנתה בסבלנות ישות דרומית חלופית. התוצאה: סעודיה נדחקת מהדרום, והאמירויות מעצבות מציאות חדשה בגבול הדרומי של חצי האי הערבי.
ומה לגבי ישראל? בטווח המיידי, האיום החות’י אינו נעלם. פיצול תימן אף מקל על החות’ים להתבסס בצפון ולשמר רציפות שלטונית. אך במקביל נפתח חלון הזדמנויות אסטרטגי: ישות דרומית יציבה, הנשענת על האמירויות, שולטת בנמל עדן החשוב, סמוכה לבאב אל־מנדב ומגבילה את ההשפעה האיראנית במרחב הימי הקריטי לישראל. זוביידי, מנהיג ה-STC, אף רמז בעבר על אפשרות הצטרפות עתידית להסכמי אברהם.
עם זאת, אסור לישראל להתבלבל: הדרום אינו פרו־ישראלי, אלא פרו־אמירתי. הפוטנציאל טמון לא בחיבוק ישראל, אלא בניהול זהיר דרך אבו־דאבי, תוך רגישות לתחרות בינה לבין לסעודיה. דרום תימן אינו רק סיפור מקומי; הוא נדבך חדש במאבק האזורי על הים האדום, והוא טומן בחובו גם הזדמנויות, אם ינוהל נכון.