ברקע ההתפתחויות בעימות בין חיזבאללה לישראל, האינטרס האמריקני הבסיסי ממשיך להיות מניעת המשך ההסלמה ובראש ובראשונה הפיכתה למלחמה אזורית במעורבות ישירה של איראן.
עם זאת, ההתייחסויות המצומצמות יחסית של דוברי הממשל לאירועים מלמדות כי ככלל קיימת בוושינגטון הבנה למהלכיה של ישראל והכרה כי התנהלות חיזבאללה לא הותירה בידי מקבלי ההחלטות בירושלים ברירה אלא להחריף את התגובה. פומבית, הממשל, כולל הנשיא ביידן בנאומו בפני עצרת האו"ם (24 בספטמבר), ממשיך לדבוק בעמדה כי השגת רגיעה בצפון עוברת דרך אימוץ המתווה של עסקת החטופים והשגת הפסקת אש. אך לא ברור עד כמה הממשל עצמו מאמין ביכולת לקדם מהלך כזה בעת הנוכחית.
בהינתן שעד כה לא הייתה בידי הממשל תוכנית חלופית, הוא נדרש לגבש את מדיניותו "תוך כדי תנועה" כשברקע הבחירות הקרובות לנשיאות וההבנה כי לכל צעד שינקוט יכולה להיות השלכה שלילית על יכולתה של המועמדת הדמוקרטית לזכות במרוץ הצמוד שמתנהל. על רקע זה ולאור חשבון הדמים שיש לארצות הברית עם חיזבאללה, הממשל לא מעוניין (ונראה כי גם לא יכול) ללחוץ על ישראל בשלב זה. כל עוד המאמץ הצבאי הישראלי ימשיך להתמקד בגריעת יכולותיו של חיזבאללה ולא יגרור פגיעה רחבה בתשתיות לבנוניות ויגרום באופן ברור לפגיעה רחבה באזרחים, הממשל יוכל להכיל את המהלך. יש לציין כי לכניסה קרקעית יכולה להיות השפעה שלילית על עמדת הממשל.
שאלת מפתח היא עד כמה תוכל ארה"ב בנתונים הנוכחיים להיות גורם מפתח בעיצוב ההסדר הדיפלומטי שיביא לסיום המלחמה ועיצוב המציאות שלאחר מכן. מאמציו עד כה של השליח המיוחד של הנשיא ביידן, עמוס הוכשטיין, נכשלו. מבחינת ישראל, לתפקיד הממשל חשיבות קריטית כמי שאמור לייצג את האינטרסים שלה. יתכן שארה"ב, שהצליחה עד כה להרתיע את איראן מלהתערב בלחימה, תבקש לנצל את הרצון האיראני לחדש את הדו-שיח עם המערב כפי שעולה מההתבטאויות של הנשיא החדש וצוות מדיניות החוץ שלו, ללחוץ על טהראן, שכפי הנראה, גם היא אינה מעוניינת בהסלמה אזורית, ולהשפיע על חיזבאללה להסכים להסדרה מדינית גם במנותק מעסקה בדרום. אך ספק אם תהייה לכך היתכנות בטווח הזמן המידי באופן שימנע הסלמה רחבה עוד יותר בעימות בין ישראל לחיזבאללה.
ברקע ההתפתחויות בעימות בין חיזבאללה לישראל, האינטרס האמריקני הבסיסי ממשיך להיות מניעת המשך ההסלמה ובראש ובראשונה הפיכתה למלחמה אזורית במעורבות ישירה של איראן.
עם זאת, ההתייחסויות המצומצמות יחסית של דוברי הממשל לאירועים מלמדות כי ככלל קיימת בוושינגטון הבנה למהלכיה של ישראל והכרה כי התנהלות חיזבאללה לא הותירה בידי מקבלי ההחלטות בירושלים ברירה אלא להחריף את התגובה. פומבית, הממשל, כולל הנשיא ביידן בנאומו בפני עצרת האו"ם (24 בספטמבר), ממשיך לדבוק בעמדה כי השגת רגיעה בצפון עוברת דרך אימוץ המתווה של עסקת החטופים והשגת הפסקת אש. אך לא ברור עד כמה הממשל עצמו מאמין ביכולת לקדם מהלך כזה בעת הנוכחית.
בהינתן שעד כה לא הייתה בידי הממשל תוכנית חלופית, הוא נדרש לגבש את מדיניותו "תוך כדי תנועה" כשברקע הבחירות הקרובות לנשיאות וההבנה כי לכל צעד שינקוט יכולה להיות השלכה שלילית על יכולתה של המועמדת הדמוקרטית לזכות במרוץ הצמוד שמתנהל. על רקע זה ולאור חשבון הדמים שיש לארצות הברית עם חיזבאללה, הממשל לא מעוניין (ונראה כי גם לא יכול) ללחוץ על ישראל בשלב זה. כל עוד המאמץ הצבאי הישראלי ימשיך להתמקד בגריעת יכולותיו של חיזבאללה ולא יגרור פגיעה רחבה בתשתיות לבנוניות ויגרום באופן ברור לפגיעה רחבה באזרחים, הממשל יוכל להכיל את המהלך. יש לציין כי לכניסה קרקעית יכולה להיות השפעה שלילית על עמדת הממשל.
שאלת מפתח היא עד כמה תוכל ארה"ב בנתונים הנוכחיים להיות גורם מפתח בעיצוב ההסדר הדיפלומטי שיביא לסיום המלחמה ועיצוב המציאות שלאחר מכן. מאמציו עד כה של השליח המיוחד של הנשיא ביידן, עמוס הוכשטיין, נכשלו. מבחינת ישראל, לתפקיד הממשל חשיבות קריטית כמי שאמור לייצג את האינטרסים שלה. יתכן שארה"ב, שהצליחה עד כה להרתיע את איראן מלהתערב בלחימה, תבקש לנצל את הרצון האיראני לחדש את הדו-שיח עם המערב כפי שעולה מההתבטאויות של הנשיא החדש וצוות מדיניות החוץ שלו, ללחוץ על טהראן, שכפי הנראה, גם היא אינה מעוניינת בהסלמה אזורית, ולהשפיע על חיזבאללה להסכים להסדרה מדינית גם במנותק מעסקה בדרום. אך ספק אם תהייה לכך היתכנות בטווח הזמן המידי באופן שימנע הסלמה רחבה עוד יותר בעימות בין ישראל לחיזבאללה.