במהלך השבועיים האחרונים צבא ארה״ב החל בפינוי הכוחות הצבאיים משני בסיסיים מרכזיים בסוריה: בסיס א-שדאדי בחסכה, שבצפון מזרח ובסיס א-תנף הממוקם במשולש הגבולות סוריה-ירדן-עיראק. מעניין לציין כי התהליך נעשה מתחת לרדאר, באופן שקט ומהיר יחסית – ולא ברור עד כמה עודכנה ישראל במהלך.
הסגת כלל הכוחות האמריקאיים תושלם בחודשיים הקרובים. מדובר בכ-1,000 איש, בעיקר יועצים, אנשי הדרכה וסיוע לכוחות מקומיים, ולכן השפעת המהלך על המאזן הצבאי לכאורה מוגבלת יחסית. אלא שנסיגת הכוחות, ובפרט מבסיס א-תנף, משתלבת במגמה רחבה יותר של צמצום הנוכחות הצבאית האמריקאית בזירה מאז 2024. יצוין שטראמפ חתר להוצאת הכוחות האמריקאיים מסוריה כבר בקדנציה הקודמת שלו ב-2018 למורת רוחם של יועציו. ההחלטה הובילה בזמנו להתפטרות שר ההגנה הראשון שלו, אך לבסוף טראמפ שוכנע לחזור בו.
נראה כי לצד מיקודו בזירות בוערות יותר, עליית משטרו של א-שרע ושינוי הגישה האמריקאית כלפי סוריה הובילה להבנה כי התנאים לנסיגה בשלו. הכניסה האמריקאית לסוריה בסוף שנת 2014 נועדה להיאבק בדאעש במסגרת הקואליציה הבינלאומית למאבק בטרור, אולם היא שיחקה תפקיד חשוב גם בהגבלת התפשטות הנוכחות האיראנית בימיו של אסד. אפשר שבראייה האמריקאית צורך זה פחת לאור הנסיגה האיראנית מהזירה. אשר לדאעש, האיום עדיין קיים, אך הצטרפותה של סוריה לקואליציה הבינלאומית נגדו והעברת הניהול של מחנות דאעש שנותרו במדינה (חלקם פונו לעיראק) לכוחות הביטחון הסורים, אפשרה אף היא את פינוי הכוחות האמריקאיים. בנוסף, המהלך האמריקאי משקף את המעבר מתפיסת פריסה קרקעית ממושכת בזירות משניות – אל תפיסת הרתעה אזורית גמישה הנשענת על יכולות אוויריות, ימיות ומודיעיניות. במקום פיזור כוחות קטן במספר זירות, וושינגטון מרכזת מאמץ במוקדים הנתפסים כבעלי חשיבות אסטרטגית גבוהה יותר לאיום מדינתי ישיר: הגנה על חופש השיט, על בעלי ברית אזוריים ועל נכסים אמריקאיים.
המסר לשחקנים האזוריים כפול: ארצות הברית מצמצמת מעורבות בניהול איומים תת-מדינתיים ומעבירה חלק מן הנטל לשותפים מקומיים, אך בו בזמן משמרת ואף מחזקת את יכולתה לפעול צבאית מול יריבים מדינתיים ובראשם איראן. לפיכך, אין מדובר בהכרח בוואקום אסטרטגי אלא בארגון מחדש של הנוכחות האמריקאית – כזה שמעדיף גמישות מבצעית והרתעה על פני נוכחות קרקעית מתמשכת. בירושלים ממשיכים לראות בנוכחות האמריקאית רכיב חשוב בשימור האינטרסים הישראליים בזירה ומקווים להמשכה – גם אם במתכונת שונה. מן הזווית הסורית, לעומת זאת, מדובר בהתפתחות חיובית: סמלית, המהלך מעניק תוקף נוסף לאמון שמגלה הנשיא האמריקאי בא־שרע ובמדיניותו; מעשית, הוא מאפשר לא־שרע לבסס שליטה וריבונות באמצעות צמצום חלק מן הנוכחות הזרה שפעלה במדינה בעשור האחרון. זאת, אף שהדרך לייצוב המדינה ולהוצאת יתר השחקנים הזרים משטחה עודנה ארוכה.
במהלך השבועיים האחרונים צבא ארה״ב החל בפינוי הכוחות הצבאיים משני בסיסיים מרכזיים בסוריה: בסיס א-שדאדי בחסכה, שבצפון מזרח ובסיס א-תנף הממוקם במשולש הגבולות סוריה-ירדן-עיראק. מעניין לציין כי התהליך נעשה מתחת לרדאר, באופן שקט ומהיר יחסית – ולא ברור עד כמה עודכנה ישראל במהלך.
הסגת כלל הכוחות האמריקאיים תושלם בחודשיים הקרובים. מדובר בכ-1,000 איש, בעיקר יועצים, אנשי הדרכה וסיוע לכוחות מקומיים, ולכן השפעת המהלך על המאזן הצבאי לכאורה מוגבלת יחסית. אלא שנסיגת הכוחות, ובפרט מבסיס א-תנף, משתלבת במגמה רחבה יותר של צמצום הנוכחות הצבאית האמריקאית בזירה מאז 2024. יצוין שטראמפ חתר להוצאת הכוחות האמריקאיים מסוריה כבר בקדנציה הקודמת שלו ב-2018 למורת רוחם של יועציו. ההחלטה הובילה בזמנו להתפטרות שר ההגנה הראשון שלו, אך לבסוף טראמפ שוכנע לחזור בו.
נראה כי לצד מיקודו בזירות בוערות יותר, עליית משטרו של א-שרע ושינוי הגישה האמריקאית כלפי סוריה הובילה להבנה כי התנאים לנסיגה בשלו. הכניסה האמריקאית לסוריה בסוף שנת 2014 נועדה להיאבק בדאעש במסגרת הקואליציה הבינלאומית למאבק בטרור, אולם היא שיחקה תפקיד חשוב גם בהגבלת התפשטות הנוכחות האיראנית בימיו של אסד. אפשר שבראייה האמריקאית צורך זה פחת לאור הנסיגה האיראנית מהזירה. אשר לדאעש, האיום עדיין קיים, אך הצטרפותה של סוריה לקואליציה הבינלאומית נגדו והעברת הניהול של מחנות דאעש שנותרו במדינה (חלקם פונו לעיראק) לכוחות הביטחון הסורים, אפשרה אף היא את פינוי הכוחות האמריקאיים. בנוסף, המהלך האמריקאי משקף את המעבר מתפיסת פריסה קרקעית ממושכת בזירות משניות – אל תפיסת הרתעה אזורית גמישה הנשענת על יכולות אוויריות, ימיות ומודיעיניות. במקום פיזור כוחות קטן במספר זירות, וושינגטון מרכזת מאמץ במוקדים הנתפסים כבעלי חשיבות אסטרטגית גבוהה יותר לאיום מדינתי ישיר: הגנה על חופש השיט, על בעלי ברית אזוריים ועל נכסים אמריקאיים.
המסר לשחקנים האזוריים כפול: ארצות הברית מצמצמת מעורבות בניהול איומים תת-מדינתיים ומעבירה חלק מן הנטל לשותפים מקומיים, אך בו בזמן משמרת ואף מחזקת את יכולתה לפעול צבאית מול יריבים מדינתיים ובראשם איראן. לפיכך, אין מדובר בהכרח בוואקום אסטרטגי אלא בארגון מחדש של הנוכחות האמריקאית – כזה שמעדיף גמישות מבצעית והרתעה על פני נוכחות קרקעית מתמשכת. בירושלים ממשיכים לראות בנוכחות האמריקאית רכיב חשוב בשימור האינטרסים הישראליים בזירה ומקווים להמשכה – גם אם במתכונת שונה. מן הזווית הסורית, לעומת זאת, מדובר בהתפתחות חיובית: סמלית, המהלך מעניק תוקף נוסף לאמון שמגלה הנשיא האמריקאי בא־שרע ובמדיניותו; מעשית, הוא מאפשר לא־שרע לבסס שליטה וריבונות באמצעות צמצום חלק מן הנוכחות הזרה שפעלה במדינה בעשור האחרון. זאת, אף שהדרך לייצוב המדינה ולהוצאת יתר השחקנים הזרים משטחה עודנה ארוכה.