הזוועות שביצעו מחבלי החמאס בשבת הארורה של 7 באוקטובר הותירו את כולנו המומים, כואבים וזועמים. הזעם טבעי ומובן ומוצדק. המתקפה של החמאס הוכיחה כי מדובר באויב מסוכן שלא ניתן להשלים עם המשך קיומו. לפיכך לישראל הזכות, ואף החובה, לפעול לנטרול האיום שהוא מהווה על תושבי המדינה. במקביל, נחשף ציר הרשע המחבר בין החמאס, איראן, החיזבאללה ושאר שלוחיה של איראן, כמו החות'ים בתימן, בתמיכה של שחקניות זדוניות אחרות, כמו רוסיה. הציר הזה מאיים להצטרף למערכה באופן שעלול לייצר איום קיומי על ישראל.
נוכח שני האיומים הללו ישראל נדרשת למענה המתבסס על שני מרכיבים מרכזיים: מול חמאס – חופש פעולה לנקוט בפעילות צבאית עצימה ולאורך זמן ברצועת עזה, עד להסרת האיום הצבאי הנשקף ממנו; מול שאר הזירות – מענה עוצמתי המתבסס, בין היתר, על שיתוף פעולה וגיבוי אמריקאי, וקואליציה של מדינות נוספות, מהמערב והאזור.
תנאי לקיומם של שני המרכיבים הללו הוא קיומה של לגיטימציה בינלאומית. בלעדיה יופעלו על ישראל לחצים קשים שיובילו לקיצור ולהגבלת הפעולה הצבאית ברצועת עזה; בנוסף, העדר לגיטימציה עלול לפגוע בברית עם ארצות הברית וביכולת להקים שותפות אסטרטגית אזורית ובינלאומית למערכה נגד ציר הרשע. זאת בפרט אם המדינות השונות ייאלצו להתמודד עם לחצים מבית לצמצם את התמיכה בישראל בשל האופן בו היא מוצגת בזירה הבינלאומית בתקשורת, באקדמיה ובארגונים בינלאומיים.
כדי לשמר את הלגיטימציה נדרשים כמה מהלכים עיקריים:
ראשית, מעבר לעצם הפעולה בהתאם לדין המחייב, שצה"ל מיישם, יש ללוות את המעשים גם במילים. ההנהגה המדינית והצבאית בישראל צריכה לצאת בהצהרות ברורות, כלפי פנים וכלפי חוץ, שישראל מחויבת בכיבוד הדין הבינלאומי וכי המערכה אינה מכוונת נגד האזרחים הפלסטינים אלא נגד שלטון החמאס ושאר ארגוני הטרור. בהתאם, גורמים רשמיים צריכים להימנע מהתבטאויות שמשתמע מהן שישראל מבקשת לפגוע בכלל התושבים ברצועת עזה, למחוק את הרצועה, לגרש את התושבים הללו למצרים, ואמירות אחרות מסוג זה. גם אם אמירות אלו אינן משקפות את המטרות האמיתיות, והלגיטימיות, של ישראל, שמתמקדות במיטוט שלטון החמאס או בנטרול יכולותיו הצבאיות, הן משמשות במערכה הבינלאומית נגד ישראל לערעור הלגיטימציה של הפעולה הצבאית.
שנית, יש לנקוט יד קשה נגד גורמים ישראליים פרטיים שפוגעים בפלסטינים ביהודה ושומרון או קוראים לאלימות נגדם, וכן למי שקורא לאלימות נגד אזרחי ישראל הערבים. פעולות אלו, מעבר לעומס שהן מייצרות על גורמי הביטחון, פוגעות בצורה קשה בלגיטימציה של ישראל ומשכך מעבר לפסול המהותי שיש בפעולות אלו, הן למעשה מהוות סיוע לאויב תוך כדי מלחמה. כך יש להתייחס אליהן גם על ידי גורמי האכיפה.
שלישית, יש למנוע משבר הומניטארי ברצועת עזה. עם כל ההבנה לתסכול הנובע מהכנסת סיוע הומניטארי לתושבי רצועת עזה, בעת שהחטופים הישראלים אינם מקבלים אפילו ביקור מהצלב האדום ועדכון על מצבם, לא ניתן להשתית את המדיניות על שיקול זה. דיני הלחימה מטילים על ישראל חובות מינימליות לאפשר משלוחי סיוע של מה שנדרש לצרכי הישרדות האוכלוסייה האזרחית, שחלות למרות ההפרה הבוטה של החמאס את חובותיו. אך מעבר לדרישות הדין, משבר הומניטארי חמור, שיזכה לתהודה רבה בעולם, יגמד את כל מה שהיה לפניו. העולם יתמקד במשבר זה והוא יוביל באופן בלתי נמנע ללחצים על ישראל לעצור את הפעולה הצבאית. במילים אחרות, מניעת משבר הומניטארי תוכל לתת לישראל יותר זמן להמשיך לפעול באופן אפקטיבי נגד התשתיות של החמאס.
מקבלי ההחלטות במדינה נדרשים לפעולה אחראית ושקולה. זאת, לא כדי לשאת חן בעיני העולם, אלא כי זו הדרך היחידה להבטיח את מימוש האינטרסים הביטחוניים החיוניים של המדינה.
הזוועות שביצעו מחבלי החמאס בשבת הארורה של 7 באוקטובר הותירו את כולנו המומים, כואבים וזועמים. הזעם טבעי ומובן ומוצדק. המתקפה של החמאס הוכיחה כי מדובר באויב מסוכן שלא ניתן להשלים עם המשך קיומו. לפיכך לישראל הזכות, ואף החובה, לפעול לנטרול האיום שהוא מהווה על תושבי המדינה. במקביל, נחשף ציר הרשע המחבר בין החמאס, איראן, החיזבאללה ושאר שלוחיה של איראן, כמו החות'ים בתימן, בתמיכה של שחקניות זדוניות אחרות, כמו רוסיה. הציר הזה מאיים להצטרף למערכה באופן שעלול לייצר איום קיומי על ישראל.
נוכח שני האיומים הללו ישראל נדרשת למענה המתבסס על שני מרכיבים מרכזיים: מול חמאס – חופש פעולה לנקוט בפעילות צבאית עצימה ולאורך זמן ברצועת עזה, עד להסרת האיום הצבאי הנשקף ממנו; מול שאר הזירות – מענה עוצמתי המתבסס, בין היתר, על שיתוף פעולה וגיבוי אמריקאי, וקואליציה של מדינות נוספות, מהמערב והאזור.
תנאי לקיומם של שני המרכיבים הללו הוא קיומה של לגיטימציה בינלאומית. בלעדיה יופעלו על ישראל לחצים קשים שיובילו לקיצור ולהגבלת הפעולה הצבאית ברצועת עזה; בנוסף, העדר לגיטימציה עלול לפגוע בברית עם ארצות הברית וביכולת להקים שותפות אסטרטגית אזורית ובינלאומית למערכה נגד ציר הרשע. זאת בפרט אם המדינות השונות ייאלצו להתמודד עם לחצים מבית לצמצם את התמיכה בישראל בשל האופן בו היא מוצגת בזירה הבינלאומית בתקשורת, באקדמיה ובארגונים בינלאומיים.
כדי לשמר את הלגיטימציה נדרשים כמה מהלכים עיקריים:
ראשית, מעבר לעצם הפעולה בהתאם לדין המחייב, שצה"ל מיישם, יש ללוות את המעשים גם במילים. ההנהגה המדינית והצבאית בישראל צריכה לצאת בהצהרות ברורות, כלפי פנים וכלפי חוץ, שישראל מחויבת בכיבוד הדין הבינלאומי וכי המערכה אינה מכוונת נגד האזרחים הפלסטינים אלא נגד שלטון החמאס ושאר ארגוני הטרור. בהתאם, גורמים רשמיים צריכים להימנע מהתבטאויות שמשתמע מהן שישראל מבקשת לפגוע בכלל התושבים ברצועת עזה, למחוק את הרצועה, לגרש את התושבים הללו למצרים, ואמירות אחרות מסוג זה. גם אם אמירות אלו אינן משקפות את המטרות האמיתיות, והלגיטימיות, של ישראל, שמתמקדות במיטוט שלטון החמאס או בנטרול יכולותיו הצבאיות, הן משמשות במערכה הבינלאומית נגד ישראל לערעור הלגיטימציה של הפעולה הצבאית.
שנית, יש לנקוט יד קשה נגד גורמים ישראליים פרטיים שפוגעים בפלסטינים ביהודה ושומרון או קוראים לאלימות נגדם, וכן למי שקורא לאלימות נגד אזרחי ישראל הערבים. פעולות אלו, מעבר לעומס שהן מייצרות על גורמי הביטחון, פוגעות בצורה קשה בלגיטימציה של ישראל ומשכך מעבר לפסול המהותי שיש בפעולות אלו, הן למעשה מהוות סיוע לאויב תוך כדי מלחמה. כך יש להתייחס אליהן גם על ידי גורמי האכיפה.
שלישית, יש למנוע משבר הומניטארי ברצועת עזה. עם כל ההבנה לתסכול הנובע מהכנסת סיוע הומניטארי לתושבי רצועת עזה, בעת שהחטופים הישראלים אינם מקבלים אפילו ביקור מהצלב האדום ועדכון על מצבם, לא ניתן להשתית את המדיניות על שיקול זה. דיני הלחימה מטילים על ישראל חובות מינימליות לאפשר משלוחי סיוע של מה שנדרש לצרכי הישרדות האוכלוסייה האזרחית, שחלות למרות ההפרה הבוטה של החמאס את חובותיו. אך מעבר לדרישות הדין, משבר הומניטארי חמור, שיזכה לתהודה רבה בעולם, יגמד את כל מה שהיה לפניו. העולם יתמקד במשבר זה והוא יוביל באופן בלתי נמנע ללחצים על ישראל לעצור את הפעולה הצבאית. במילים אחרות, מניעת משבר הומניטארי תוכל לתת לישראל יותר זמן להמשיך לפעול באופן אפקטיבי נגד התשתיות של החמאס.
מקבלי ההחלטות במדינה נדרשים לפעולה אחראית ושקולה. זאת, לא כדי לשאת חן בעיני העולם, אלא כי זו הדרך היחידה להבטיח את מימוש האינטרסים הביטחוניים החיוניים של המדינה.