חמאס מצליחה שוב להתל בישראל, למרוט את עצביה ולמנף רווחים במרחב התודעתי. עליונותה של חמאס במלחמת התודעה ויכולתה למנף סיטואציות מפוזיציה של חולשה ותבוסה, מאפשרות לה לדחוק את הקץ ולבסס את התמיכה המתרחבת בה בקרב הציבור הפלסטיני.
לא רק שחמאס הפרה בציניות אכזרית את ההתחייבות שלא להפריד בין משפחות ושחררה ילדים ללא אמהותהם, אלא שבאופן שקרי וציני כדרכה, האשימה את ישראל בהפרת תנאי ההסכם בעצירת הסיוע ההומניטרי לצפון הרצועה ובהפעלת כטב"מים בשמי דרום הרצועה ועצרה את תהליך שחרור 13 החטופים. מדינה שלמה, בתזמור בעייתי ומוגזם של אמצעי התקשורת, התעטפה ביגון, תסכול, כעס ובמידה מסוימת, אפילו חוסר אונים. חמאס, הנתונה במצוקה קשה עד קיומית, בכל הנוגע ליכולותיה הצבאיות והשלטוניות, הצליחה, מעומק הביצה הטובענית, לטרלל מדינה שלמה. דובריה הרשמיים של ישראל גמגמו, היססו ומלבד אמירה כוללנית לגבי הדרישה הישראלית מחמאס להשלים את המהלך עד חצות, לא נאמר דבר משמעותי נוסף.
המצרים לעומת זאת, שערבים לעסקה, נחפזו למעבר רפיח. שם בשפה ערבית מאוד ברורה, מתובלת בקללות עסיסיות יש להניח, ותוך הצגת אולטימטום חד-משמעי לחמאס (אפשר להניח שאיימו בנטישת חמאס לאנחותיה וסגירת מעבר רפיח), החזירו את יחיא סנואר ואת חמאס לממדיהם הטבעיים ואילצו אותם להשלים את מהלך העסקה.
ישראל מילאה את חלקה בעסקה ושחררה 39 טרוריסטים פלסטינים. אלו התקבלו בצהלולי שמחה בגדה המערבית ובמזרח ירושלים וכשהם עטויים בסמלי חמאס. שחרורם התפרש כניצחון וכהישג נוסף של חמאס. שחרור הטרוריסטים הפלסטינים אך מעמיק את אחיזת חמאס בגדה המערבית ואת התמיכה הציבורית בה, בין היתר, על חשבון הרשות הפלסטינית והחלשתה.
בסופו של יום, הצליחה חמאס בעוד קרב תודעתי במערכה תודעתית מתמשכת. המהלך משדר לאנשיה ולתומכיה איתות חשוב לגבי איתנותה ודבקותה בהמשך המאבק. קטר שוב גוזרת קופון ומצליחה לבסס את מעמדה כנסיכת הדיפלומטיה האזורית ולהלבין את פשעיה, כתומכת טרור, למול ארה"ב והקהילה הבינלאומית ומשמרת בהצלחה את האינטרס החשוב מבחינה – הבטחת שרידותה של חמאס כריבון ברצות עזה. הצלב האדום שמעל במחויבותו בכל הנוגע לכ-200 חטופים נוספים שבידי חמאס, גזר גם הוא קופון יח"צ במעבר רפיח. וישראל, ממשיכה לבסס את חולשתה במערכה התודעתית ובמלחמה נגד חמאס ומותירה בידי הארגון את בימוי האירוע והעסקה. כל זה, במנותק לחלוטין מההישגים המרשימים של צה"ל ומעובדת קיומו של מנוף אולטימטיבי בידי ישראל, אותו בחרה שלא להפעיל – פגיעה צבאית משמעותית נוספת בחמאס, או לכל הפחות איתות משכנע לגבי יכולת זו.
אין חולק לגבי ההכרח שבשחרור החטופים ואפילו במחיר עסקה, המשהה את המשך המהלך הצבאי, שהכרחי לצורך מימוש מטרות המלחמה כפי שהוגדרו על ידי מדינת ישראל. עוצמתה של מדינת ישראל נגזרת גם מהממד הערכי, מהמחויבות המוחלטת לערך החיים ולאחריות המדינה להשבת חטופיה. אלא שעוצמתנו זו מתפרשת כחולשה על ידי חמאס ודומיה וזו מנוצלת באופן ציני ואפקטיבי. האתגר הישראלי הוא בצמצום מרחב הפעולה וההשפעה של חמאס בכל הנוגע למלחמת התודעה, ברכישת היכולת לדבר בשפת חמאס ובנחישות בכל הנוגע להפעלת מנופיה, גם במחיר ביקורת בינלאומית אפשרית. גם כשברור ההכרח שבשחרור החטופים, לא סביר שחמאס תקבע את התנאים, תחליט מתי אלו הופרו ותנהג כאילו הייתה בעמדת כוח. ישראל חייבת להיות משמעותית הרבה יותר בקביעת התנאים ומאוד חד-משמעית ונחושה בתגובתה לכשאלו מופרים על ידי חמאס ואחרת תג המחיר יגבה עוד יותר.
חמאס מצליחה שוב להתל בישראל, למרוט את עצביה ולמנף רווחים במרחב התודעתי. עליונותה של חמאס במלחמת התודעה ויכולתה למנף סיטואציות מפוזיציה של חולשה ותבוסה, מאפשרות לה לדחוק את הקץ ולבסס את התמיכה המתרחבת בה בקרב הציבור הפלסטיני.
לא רק שחמאס הפרה בציניות אכזרית את ההתחייבות שלא להפריד בין משפחות ושחררה ילדים ללא אמהותהם, אלא שבאופן שקרי וציני כדרכה, האשימה את ישראל בהפרת תנאי ההסכם בעצירת הסיוע ההומניטרי לצפון הרצועה ובהפעלת כטב"מים בשמי דרום הרצועה ועצרה את תהליך שחרור 13 החטופים. מדינה שלמה, בתזמור בעייתי ומוגזם של אמצעי התקשורת, התעטפה ביגון, תסכול, כעס ובמידה מסוימת, אפילו חוסר אונים. חמאס, הנתונה במצוקה קשה עד קיומית, בכל הנוגע ליכולותיה הצבאיות והשלטוניות, הצליחה, מעומק הביצה הטובענית, לטרלל מדינה שלמה. דובריה הרשמיים של ישראל גמגמו, היססו ומלבד אמירה כוללנית לגבי הדרישה הישראלית מחמאס להשלים את המהלך עד חצות, לא נאמר דבר משמעותי נוסף.
המצרים לעומת זאת, שערבים לעסקה, נחפזו למעבר רפיח. שם בשפה ערבית מאוד ברורה, מתובלת בקללות עסיסיות יש להניח, ותוך הצגת אולטימטום חד-משמעי לחמאס (אפשר להניח שאיימו בנטישת חמאס לאנחותיה וסגירת מעבר רפיח), החזירו את יחיא סנואר ואת חמאס לממדיהם הטבעיים ואילצו אותם להשלים את מהלך העסקה.
ישראל מילאה את חלקה בעסקה ושחררה 39 טרוריסטים פלסטינים. אלו התקבלו בצהלולי שמחה בגדה המערבית ובמזרח ירושלים וכשהם עטויים בסמלי חמאס. שחרורם התפרש כניצחון וכהישג נוסף של חמאס. שחרור הטרוריסטים הפלסטינים אך מעמיק את אחיזת חמאס בגדה המערבית ואת התמיכה הציבורית בה, בין היתר, על חשבון הרשות הפלסטינית והחלשתה.
בסופו של יום, הצליחה חמאס בעוד קרב תודעתי במערכה תודעתית מתמשכת. המהלך משדר לאנשיה ולתומכיה איתות חשוב לגבי איתנותה ודבקותה בהמשך המאבק. קטר שוב גוזרת קופון ומצליחה לבסס את מעמדה כנסיכת הדיפלומטיה האזורית ולהלבין את פשעיה, כתומכת טרור, למול ארה"ב והקהילה הבינלאומית ומשמרת בהצלחה את האינטרס החשוב מבחינה – הבטחת שרידותה של חמאס כריבון ברצות עזה. הצלב האדום שמעל במחויבותו בכל הנוגע לכ-200 חטופים נוספים שבידי חמאס, גזר גם הוא קופון יח"צ במעבר רפיח. וישראל, ממשיכה לבסס את חולשתה במערכה התודעתית ובמלחמה נגד חמאס ומותירה בידי הארגון את בימוי האירוע והעסקה. כל זה, במנותק לחלוטין מההישגים המרשימים של צה"ל ומעובדת קיומו של מנוף אולטימטיבי בידי ישראל, אותו בחרה שלא להפעיל – פגיעה צבאית משמעותית נוספת בחמאס, או לכל הפחות איתות משכנע לגבי יכולת זו.
אין חולק לגבי ההכרח שבשחרור החטופים ואפילו במחיר עסקה, המשהה את המשך המהלך הצבאי, שהכרחי לצורך מימוש מטרות המלחמה כפי שהוגדרו על ידי מדינת ישראל. עוצמתה של מדינת ישראל נגזרת גם מהממד הערכי, מהמחויבות המוחלטת לערך החיים ולאחריות המדינה להשבת חטופיה. אלא שעוצמתנו זו מתפרשת כחולשה על ידי חמאס ודומיה וזו מנוצלת באופן ציני ואפקטיבי. האתגר הישראלי הוא בצמצום מרחב הפעולה וההשפעה של חמאס בכל הנוגע למלחמת התודעה, ברכישת היכולת לדבר בשפת חמאס ובנחישות בכל הנוגע להפעלת מנופיה, גם במחיר ביקורת בינלאומית אפשרית. גם כשברור ההכרח שבשחרור החטופים, לא סביר שחמאס תקבע את התנאים, תחליט מתי אלו הופרו ותנהג כאילו הייתה בעמדת כוח. ישראל חייבת להיות משמעותית הרבה יותר בקביעת התנאים ומאוד חד-משמעית ונחושה בתגובתה לכשאלו מופרים על ידי חמאס ואחרת תג המחיר יגבה עוד יותר.