איחוד האמירויות מעצבת בשנים האחרונות קו מדיניות עצמאי ביחס לשכנותיה במפרץ. מגמה זו ניכרת בשורה של צעדים אסטרטגיים: מהחתימה על הסכמי אברהם, התחרות מול ערב הסעודית, הפרישה מארגון אופ"ק, הרחבת פעילותה הגיאופוליטית באזורים שונים ועוד. מאחורי המהלך עומדים שילוב של ביטחון עצמי גובר מצד ההנהגה באבו-דאבי, רצון להפוך למעצמה אזורית, ואכזבה מהשותפות שלה.
קו המדיניות של איחוד האמירויות מבדיל אותה לא רק מיריבות אזוריות דוגמת איראן אלא גם משכנותיה ובראשן ערב הסעודית. המתח מול ריאד נוכח כמעט בכל זירה אסטרטגית: מתחרות על הנהגה והובלה בעולם הערבי-סוני, דרך מאבק על משיכת הון והשקעות גלובליות, ועד פערים בגישות למדיניות חוץ אזורית. הקו העצמאי של איחוד האמירויות התחדד במהלך העימות עם איראן שבמהלכו ספגה המדינה יותר מתקפות טילים וכטב"מים איראניים מכל מדינה אחרת במפרץ. אבו-דאבי התאכזבה מהיעדר החזית האחידה מול איראן ומהתגובה הרופסת של כמה משכנותיה אל מול התוקפנות האיראנית.
בהקשר זה בולט במיוחד עומק היחסים עם ישראל. בעוד מדינות ערביות אחרות שנרמלו יחסים עם ישראל שמרו על שיתוף פעולה מוגבל יחסית, איחוד האמירויות פיתחה עם ישראל קשרים רחבים בתחומי ביטחון, סייבר, טכנולוגיה ומודיעין. שיתוף הפעולה אף התעצם במהלך המלחמה עם איראן, כאשר לפי דיווחים ישראל סיפקה לאמירויות מערכות הגנה אווירית וסיוע מודיעיני. עבור אבו-דאבי, הקשר עם ישראל אינו רק דיפלומטי אלא חלק מתפיסה אסטרטגית רחבה יותר: בניית רשת קשרים שתאפשר לה לפעול כשחקן אזורי עצמאי – גם אם הדבר יוצר לעיתים חיכוך עם שותפותיה הקרובות ביותר במפרץ.
עבור איחוד האמירויות, המשך ההתרחקות מהקו הקולקטיבי במפרץ עשוי לחזק את מעמדה כ"מדינת-מותג" גלובלית עצמאית, להעמיק חיכוכים עם ערב הסעודית ואף ליצור מתחים בתוך ה-GCC. עבור ישראל, העמקת הקשר עם האמירויות היא נכס אסטרטגי משמעותי – במיוחד מול איראן – אך גם מקור לאתגרים. העמקת היחסים מחזקת את ישראל בנושאים שונים בשל היות איחוד האמירויות מדינת מפתח, אך גם עלול ליצור דימוי כי ישראל בפועל בחרה צד בדינמיקה הבין-ערבית המורכבת.
איחוד האמירויות מעצבת בשנים האחרונות קו מדיניות עצמאי ביחס לשכנותיה במפרץ. מגמה זו ניכרת בשורה של צעדים אסטרטגיים: מהחתימה על הסכמי אברהם, התחרות מול ערב הסעודית, הפרישה מארגון אופ"ק, הרחבת פעילותה הגיאופוליטית באזורים שונים ועוד. מאחורי המהלך עומדים שילוב של ביטחון עצמי גובר מצד ההנהגה באבו-דאבי, רצון להפוך למעצמה אזורית, ואכזבה מהשותפות שלה.
קו המדיניות של איחוד האמירויות מבדיל אותה לא רק מיריבות אזוריות דוגמת איראן אלא גם משכנותיה ובראשן ערב הסעודית. המתח מול ריאד נוכח כמעט בכל זירה אסטרטגית: מתחרות על הנהגה והובלה בעולם הערבי-סוני, דרך מאבק על משיכת הון והשקעות גלובליות, ועד פערים בגישות למדיניות חוץ אזורית. הקו העצמאי של איחוד האמירויות התחדד במהלך העימות עם איראן שבמהלכו ספגה המדינה יותר מתקפות טילים וכטב"מים איראניים מכל מדינה אחרת במפרץ. אבו-דאבי התאכזבה מהיעדר החזית האחידה מול איראן ומהתגובה הרופסת של כמה משכנותיה אל מול התוקפנות האיראנית.
בהקשר זה בולט במיוחד עומק היחסים עם ישראל. בעוד מדינות ערביות אחרות שנרמלו יחסים עם ישראל שמרו על שיתוף פעולה מוגבל יחסית, איחוד האמירויות פיתחה עם ישראל קשרים רחבים בתחומי ביטחון, סייבר, טכנולוגיה ומודיעין. שיתוף הפעולה אף התעצם במהלך המלחמה עם איראן, כאשר לפי דיווחים ישראל סיפקה לאמירויות מערכות הגנה אווירית וסיוע מודיעיני. עבור אבו-דאבי, הקשר עם ישראל אינו רק דיפלומטי אלא חלק מתפיסה אסטרטגית רחבה יותר: בניית רשת קשרים שתאפשר לה לפעול כשחקן אזורי עצמאי – גם אם הדבר יוצר לעיתים חיכוך עם שותפותיה הקרובות ביותר במפרץ.
עבור איחוד האמירויות, המשך ההתרחקות מהקו הקולקטיבי במפרץ עשוי לחזק את מעמדה כ"מדינת-מותג" גלובלית עצמאית, להעמיק חיכוכים עם ערב הסעודית ואף ליצור מתחים בתוך ה-GCC. עבור ישראל, העמקת הקשר עם האמירויות היא נכס אסטרטגי משמעותי – במיוחד מול איראן – אך גם מקור לאתגרים. העמקת היחסים מחזקת את ישראל בנושאים שונים בשל היות איחוד האמירויות מדינת מפתח, אך גם עלול ליצור דימוי כי ישראל בפועל בחרה צד בדינמיקה הבין-ערבית המורכבת.