פינוי הכוחות האמריקאים מעיראק עמד עד כה בלוח הזמנים המתוכנן. עם זאת, אילוצים שונים בהם הגברת המוטיבציה של ארגוני הטרור להוציא לפועל פיגועים אסטרטגיים, דחיית מועד הבחירות לפרלמנט, הנפיצות הכורדית-ערבית כמו גם אילוצים חיצוניים דוגמת תגבור כוחות צבא ארצות הברית באפגניסטן, עלולים להביא למצב בו פינוי הכוחות בקצב הנוכחי יעמיד בסימן שאלה את היציבות היחסית שהושגה בשנתיים האחרונות.
ההחלטה שאומצה על ידי מועצת הנגידים של סבא"א בנושא איראן בעשרים ושבעה בנובמבר האחרון כוללת נושאים חשובים הנוגעים להיעדר שיתוף הפעולה של מדינה זו עם הסוכנות, ולירידה החדה באמון השורר בין הקהילה הבינלאומית לבין איראן. בהחלטה דלעיל מודגש, פעם נוספת, היעדר שיתוף הפעולה של איראן עם דרישת הקהילה שזו תבהיר את המימד הצבאי של פעילותה הגרעינית מן העבר– פזמון החוזר על עצמו בדוחותיה של סבא"א במהלך השנתיים האחרונות. ואולם בנוסף לדאגות שהועלו בעבר, החלטה זו טומנת בחובה מרכיבים חדשים חשובים – הן במונחי המהות והן באשר לנסיבות בהן היא...
במאמר תחת הכותרת: 'התקשרו לבית הלבן, בקשו את ברק (אובמה)' סוקר העיתונאי תום פרידמן (ניו יורק טיימס, 8 בנובמבר 2009) את מצבו העגום של תהליך השלום הישראלי-פלסטיני. לטענתו במצב הנוכחי לשני הצדדים לסכסוך, מדינת ישראל והפלסטינים, אין עניין ממשי בקידום התהליך בכיוון של הגעה להסדר. בניסוח מתחכם-משהו קובע פרידמן כי במצב הקיים הפלסטינים רוצים בהסדר ללא שיחות ואילו ישראל רוצה שיחות בלא הסדר. הרושם המתקבל הוא שהממשל האמריקני מעוניין בקידום הדיאלוג יותר מהצדדים עצמם. אפשר בהחלט להבין את זעמו הכבוש של פרידמן. בנסיבות 'נורמאליות' הצדדים לסכסוך היו...
כשלון המאמץ של הממשל האמריקאי להתניע מחדש את המשא ומתן על הסכם הקבע בין ישראל לפלסטינים חולל משבר פוליטי פנימי ברשות הפלסטינית נשיא הרשות, מחמוד עבאס, הודיע ב-5 בנובמבר שהוא אינו מתכוון להציג את מועמדותו בבחירות הכלליות האמורות להתקיים בינואר 2010. בחירות אלו אמורות להיות הן למועצה המחוקקת של הרשות והן לתפקיד הנשיא. מאז ההכרזה נחלקות הדעות באשר לשאלה האם הכרזתו של עבאס משקפת משבר פוליטי אמיתי העלול להביא אף לקריסת הרשות או שמדובר בתרגיל טקטי שמטרתו להפעיל לחץ על ארצות הברית וישראל. הסיכון העיקרי לישראל הוא אובדן הפרטנר הן לתהליך...
סוגיית הביטחון הלאומי הקשה והמאתגרת ביותר הניצבת בפני הנשיא ברק אובמה היא עצירת מגמת ההידרדרות באפגניסטן ובפקיסטן. המלחמה באפגניסטן צפויה לעצב את מדיניות החוץ של אובמה ולגזול את מרב זמנו הנשיאותי ואת האנרגיה הפוליטית שלו. מה שניצב על כף המאזניים חשוב מאוד עבור הנשיא אובמה: עתיד נאט"ו, הסכנה של מתקפה נוספת בסגנון ה-11 בספטמבר, הסכנה של מלחמה גרעינית בדרום אסיה ומחיר התמיכה והצלחה במלחמה שהולכת ומאבדת מהפופולארית שלה.
מאז תחילת אוקטובר 2009 מתמקדות השיחות בין איראן לבין שש המעצמות (חמש החברות הקבועות במועצת הביטחון וגרמניה) בהצעה לעסקה סיבובית: איראן תעביר לרוסיה כ-80 אחוזים מהאורניום המועשר ברמה נמוכה שהפיקה עד כה (לפי הדוח האחרון של הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית מ-16 בנובמבר, העשירה איראן עד כה קרוב ל-1,800 ק"ג אורניום ברמה נמוכה); רוסיה תעשיר את האורניום עד לרמה של 20 אחוזים, ותעביר אותו למדינה שלישית – כדוגמת צרפת – שתעבד אותו למוטות דלק גרעיני עבור כור המחקר הקיים בטהראן מאז תקופת השאה.
מזכר זה מציג את ההרצאות שנשאו בכנס השנתי, הבינלאומי, השני שמקיים המכון – אתגרי הביטחון של המאה ה-21. המזכר מתמקד ביחסי ישראל ארצות הברית תחת הממשלים החדשים של נתניהו ואובמה.
לאחרונה אנו עדים לתהליך הידברות אמריקני-רוסי, שהחל במסגרת יוזמה חדשה של ממשל אובמה. יוזמה אמריקנית זו להידברות עם רוסיה כללה את המישור הדו-צדדי והן את המישור הגלובלי. במסגרתה התקיימו כמה פגישות בדרג בכיר – נשיאים ושרי חוץ. נראה שההצעה האמריקנית הוגשה לצד הרוסי כ"עסקת חבילה" מקיפה. מתחזק יותר ויותר הרושם שתהליך זה מוכתר בהצלחה, אף כי נותרו עדיין סוגיות במחלוקת. להסדר זה, אם וכאשר יצא לפועל, יהיו השלכות משמעותיות על המערכת הבינלאומית, בדגש על המזרח התיכון. משמעות ההסדר היא שינוי חיובי ביחסי רוסיה והמערב.
עסקת הדלק הגרעיני הנרקמת בין ארצות הברית, רוסיה, צרפת ואיראן – בין אם היא תיושם הלכה למעשה ובין אם לאו – הולכת ומצטיירת כעוד נקודה בה זכתה איראן במאמציה להדוף את הנסיונות הבינלאומיים המכוונים לעצור את פעילות העשרת האורניום שלה. למרות שהסכם זה היה מדלל את מלאי האורניום המועשר בדרגה נמוכה (LEU) שברשותה, הוא היה גם מספק לאיראן דלק גרעיני חדש עבור כור המחקר הגרעיני שלה. יתרה מכך, איראן הבהירה מעבר לכל ספק כי אין לה כל כוונה לוותר על יכולותיה הנוכחיות, או על פעילותה הגרעינית המתקיימת בנתאנז, אראק ובכל מתקן אחר, בתמורה לעסקה זו.
ישראל הייתה אחת מהחברות המייסדות של הסוכנות הבין-לאומית לאנרגיה אטומית (סבא"א), שהוקמה ב- 1957. תקוות גדולות נתלו בארגון, שהוקם בהמשך לחזונו של הנשיא אייזנהאוור, "אטום לשלום". זה היה אמור להיות ארגון טכני, ששם לו בין יעדיו: "לחתור להאיץ ולהרחיב את תרומת האנרגיה האטומית לשלום, לבריאות ולשגשוג ברחבי העולם. הארגון יפעל להבטיח, ככל שביכולתו, כי הסיוע שיינתן על ידו או לבקשתו או תחת פיקוחו או בקרתו, לא ישמש באופן שיקדם מטרה צבאית כלשהי." יעדים אלה עדיין תקפים, הם כתובים בתקנון סבא"א, אך בפרשנותם חלה סטייה...
במציאות המזרח–תיכונית הישגי מלחמה נמדדים בראש ובראשונה בשינוי המצב שהיא פרצה בגינו, בהגדלת מרווח הזמן עד העימות הבא, וביכולת לנצל את ההישגים הצבאיים בשדה המדיני. במלחמת לבנון, כמו בכל מלחמות ישראל האחרות, היו הישגים והצלחות, ליקויים וכישלונות. כל אלה תוחקרו עד תום בתחקירים רחבי היקף, חסרי תקדים ונוקבים, שבחנו את הדברים לפרטי פרטים, והיו תשתית לתכנית עבודה מתקנת לצה"ל וגם למדינה.