עבור ירדן וערב הסעודית, מושב הליגה הערבית (עמאן, 23–29 במארס) היה אירוע חשוב. עבור ירדן היווה המפגש הזדמנות להפגין יציבות ומעורבות מצדו של המלך עבדאללה השני בהתרחשויות במזרח התיכון, ובמיוחד בגזרות הסורית והפלסטינית. עבור בית המלוכה הסעודי, הפסגה הייתה הזדמנות להוכיח שמעמדו בזירה האזורית לא נפגע, על אף שרשרת הכישלונות שנזקפו לחובתו בשנים האחרונות. שתי המדינות ביקשו לבצר באמצעות הפסגה את מעמדן האזורי, ובצד זאת גם להסדיר את היחסים הבילטרליים ביניהן: הפסגה נוצלה לשם הפגנת סולידריות בין-ערבית ובפרט בין ירדן למדינות החברות וליצירת תהודה...
מטרתם של מייסדי תנועת החרם, ה־BDS, היא לקעקע את יסודותיה של מדינת ישראל במתכונתה הנוכחית. מנהיגי התנועה פנו לאסטרטגיה עקיפה, לא אלימה, שלכאורה מבטיחה את השגת היעד הזה: דה־לגיטימציה פוליטית ופגיעה כלכלית בישראל שיובילו לבידוד, לדמורליזציה ולהגירה בהיקף גדול. המחיר שדורשים אנשי ה־BDS תמורת הפסקתו של קמפיין הדה־לגיטימציה והחרם, הוא כבד: מימוש “זכות השיבה“ של מיליוני צאצאים של פליטים פלסטינים. היענות לדרישה הזאת פירושה סופו של החזון הציוני. עד כה היו הישגיהם הקונקרטיים של תומכי ה־BDS דלים באופן יחסי, כפי שמוצג במזכר. ואף על פי כן, ניכר...
חרף הבולטות שלה זכתה בשנים האחרונות תנועת ה־BDS במערב, היא התקשתה לא פעם לכפות את עקרונות הפעולה שלה נגד ישראל (חרם, משיכת השקעות והטלת סנקציות) דווקא ב"מגרשה הביתי" — העולם הערבי. הסיבות לכך היו מגוונות: ראשית, מרבית מדינות ערב כלל אינן מקיימות יחסים רשמיים עם ישראל. קשרי הצדדים מתמצים בעיקר בנורמליזציה המוגבלת עם מצרים ועם ירדן וביחסי התלות עם הרשות הפלסטינית ועם החמאס, ולפיכך הפעלת מדיניות ה־BDS נותרה ללא משקל מעשי ניכר; שנית, קמפיין ה־BDS הופנה מלכתחילה במסריו ובתכניו לאוזניהם של קהלי יעד במערב. הוא נשען על תרבות שיח...
הדיון במעמדה האזורי של ישראל מתמקד בדרך כלל במוטיבציות של אויביה ובדרכים שישראל בחרה כדי להתמודד עמן. כאשר אלו נבדקות לעומקן, נחשף השורש האסטרטגי של הדיון כולו — סוגיית ההרתעה. במציאות המזרח תיכונית היה תמיד נכון לקבוע כי קיומה, עתידה ורווחתה של ישראל תלויים בכושרה להרתיע את אויביה מניהול העימות אתה במאפיינים שאין היא מסוגלת לעמוד בהם לאורך זמן. כך היה בעבר, כך עומד הדבר בתוקפו בהווה, וסביר להניח כי כך יהיה בעתיד הנראה לעין.
אין ולא היה כל סיכוי לעקור את שורשי המוטיבציה של הגורמים הרדיקליים בזירה האזורית להילחם בישראל ולחתור לחורבנה....
ישראל נתונה בעיצומו של שינוי משמעותי במפת האיומים שלה. הסכם הגרעין בין המעצמות לאיראן הסיר את איום הגרעין המידי ודחה את הבעיה לשנים הבאות. האיום הקונוונציונלי פחת באופן ניכר כבר עם חתימת הסכמי השלום עם מצרים 1979 וירדן 1994 וחיסולו של צבא עיראק במלחמות המפרץ 1991 ו־ 2003 , ועתה ביתר שאת עם צאתו של צבא סוריה ממעגל האיום, כתוצאה מהתמקדותו במלחמת האזרחים במדינה ושחיקתו הרבה במהלכה. האיום התת־קונוונציונלי, בעיקר מכיוונו של חזבאללה, לא פחת, ונדמה שהוא אף עלול להתעצם בטווח הבינוני בשל השקעת משאבים איראניים בהתעצמות הארגון. עם זאת, נראה...
בשנת 2016 , אחרי כשש שנים מאז שפרצה הטלטלה בעולם הערבי — וכשהיא עדיין בעיצומה ובמהלכה קרס השלטון המרכזי במספר מדינות וזועזע הסדר האזורי — ניצב צה"ל מול זירות גיאוגרפיות שונות, המייצגות אתגרים שונים: זירת הגבולות עם מדינות שאיתן יש לישראל הסכם שלום (מצרים וירדן), רצועת עזה, יהודה ושומרון, לבנון ורמת הגולן. על חזיתות אלו יש להוסיף את האתגר האיראני, אתגר הסייבר ואתגר העימות הקונוונציונלי עם צבאות ערביים במרחב (אמנם כתרחיש ייחוס ברמת היתכנות נמוכה).
ההסכמים בנושאי המים והגז הטבעי עם ירדן, כמו גם ההסכם שנחתם בנושא החשמל בין ישראל לפלסטינים (ספטמבר 2016) מוכיחים כי הצדדים יכולים להגיע להבנות ואפילו להסכמים מלאים בתחומים רבים ואלו יכולים ליצור סביבה חיובית, גם אם לא יהוו תחליף להשגת הסכמים בתחומים מדיניים. ההתקדמות בביצוע שני הפרויקטים בתחומי התשתית, של מים ואנרגיה, בין ישראל וירדן, מצביעה על הפוטנציאל החיובי הטמון בניתוק הקשר בין התקדמות בתחומי כלכלה ותשתית במשולש הירדני-ישראלי-פלסטיני לבין התקדמות לפתרון מדיני של הסכסוך הישראלי-פלסטיני.
ב-20 בספטמבר התקיימו בחירות לפרלמנט ה-18 בירדן. באותו יום נשא המלך עבדאללה את נאומו בפני מליאת העצרת הכללית של האומות המאוחדות, ופתח בדברי שבח לעמו. בהיעדרו מירדן דווקא ביום הבחירות , אותת המלך כי הוא בוטח בבוחר הירדני, בכך שלא יחולל הפתעות שתפרנה את יחסי הכוחות בין המלך/ והרשות המבצעת לבין הפרלמנט/הרשות הפרלמנטרית המחוקקת. הפרלמנט החדש עשוי להידרש לקבל הכרעות כבדות בעלות השלכות ארוכות טווח כמו המאבק בטרור, התגייסותם של אזרחים ירדנים לארגונים סלפיים-ג'האדיים ומעורבותם בפעילות טרור מחוץ לגבולות המדינה, שאלות הקשורות למעמד הפליטים...
מדינות כושלות התקיימו במרחב הערבי עוד לפני הטלטלה הערבית, אלא שבעקבות הטלטלה הזאת החריף מצבן. הטלטלה הערבית קיעקעה את ההיגיון הגיאו־פוליטי המסדר של המרחב הערבי, הכולל שלטון מרכזי סמכותי וגבולות ברורים. חולשת השלטון המרכזי הובילה להתרחבותם של אזורי הספר ולטשטוש הגבולות – דבר שהקל על ארגוני ג'האד ועל גורמים זרים לחדור לתחומי המדינות האלה, להתבסס בהן צבאית ופוליטית, לגייס תמיכה מקומית ולקרוא תיגר על השלטון המרכזי ולערער בשיטתיות את המבנה המדינתי.
המדינות הכושלות אינן רק בעיה מקומית, אלא אתגר אזורי ובינלאומי בשל אי־היציבות שהן מייצאות...
ישראל אינה יכולה להתעלם ממגמת ההתחמשות הכוללת של שכנותיה במערכות נשק רוסיות מתקדמות, כמו גם מכניסתן המואצת לתחום הגרעין ולו משום שתכניות אלו עלולות לשמש בסיס להרחבת הידע התחום וכיסוי לבניית יכולת גרעינית צבאית, בוודאי אם העברת הידע תכלול בעתיד גם יכולת העשרה. רוסיה מצדה מקפידה לשמור על יחסים חיוביים עם ישראל, שבה היא רואה גורם אזורי חשוב. גם מבחינת ישראל, רוסיה היא שחקן מרכזי באזור, ושתי המדינות מתאמות את צעדיהן במטרה למנוע התנגשות בין כוחותיהן הצבאיים במרחב הסורי. לכאורה, לשתי המדינות עניין בדיאלוג שיסדיר את תחומי האינטרסים שלהם,...
קובץ מאמרים זה, נכתב על ידי חוקרי המכון למחקרי ביטחון לאומי וכותבים אורחים במטרה לבחון דרכי התמודדות אפשריות עם האתגר שמציבה 'המדינה האסלאמית', שהוא בין האתגרים המחשבתיים, הפוליטיים-חברתיים והצבאיים, המרתקים ביותר שנמצאים על סדר היום של המערכת הבינלאומית ב-2016.
'המדינה האסלאמית' פרצה בסערה לזירת המזרח התיכון, כישות שעצם מהותה והתנהלותה קוראות תיגר על הסדר המדיני והפוליטי, הקיים באזור. כיבושיה של 'המדינה האסלאמית' בתחומי עיראק וסוריה, הזרועות ששלחה למדינות נוספות באזור והאכזריות המאפיינת את התנהלותה, מהווים מוקד חשש ועניין אזורי...
