תמיר הימן

השיחות שהחלו באפריל 2025 בתיווך עומאני בין שר החוץ האיראני, עבאס עראקצ'י, והשליח המיוחד של הנשיא האמריקאי, סטיב וויטקוף, מקרבות את איראן, ארצות הברית וישראל לרגעי ההכרעה בנוגע לעתיד תוכנית הגרעין האיראנית. תוצאות המשא ומתן יקבעו במידה רבה האם פנינו להסדרה מדינית בסוגיית הגרעין או לתקיפה צבאית (ישראלית, אמריקאית או משולבת) על מתקני הגרעין. בשלב זה ניכר כי הן ההנהגה האיראנית בראשות המנהיג העליון עלי ח'אמנהאי והן הממשל האמריקני בהנהגת הנשיא דונלד טראמפ מבכרים פתרון מדיני-דיפלומטי לסוגיית הגרעין על פני עימות צבאי, שאת תוצאותיו והשלכותיו קשה להעריך מראש. עם זאת, בהיעדר יכולת להגיע להסדרה שתחסום את דרכה של איראן לנשק גרעיני ובהינתן החלטה לפנות לאופציה צבאית, על ישראל לתאם זאת עם ארצות הברית – גם אם אין בכך כדי להבטיח השתתפות אמריקאית פעילה בתקיפה. התיאום ושיתוף הפעולה עם ארצות הברית דרושים לישראל להגנה מפני תגובה איראנית, לשימור ההישג לאחר תקיפה ולתמיכה אמריקאית במאמצים למנוע את מאמצי השיקום של תוכנית הגרעין, בין אם באמצעים צבאיים קינטיים, חשאיים או מדיניים. בכל מקרה, יש להדגיש את הצורך במערכה כוללת נגד איראן ולא רק נגד תוכנית הגרעין. תקיפה אמריקאית-ישראלית יכולה לספק פתרון מיטבי לאתגר, ובתנאי שתהיה חלק ממערכה רחבה מול הרפובליקה האסלאמית, וכך צריך לתכננה. בסופה של מערכה זו נדרש להוביל מהלך מדיני משלים, שיוודא את מימוש כלל היעדים האסטרטגיים אל מול איראן, ובכלל זה חסימת דרכה לנשק גרעיני, פירוק הציר הפרו-איראני ומגבלות על פרויקט הטילים.

כיבוש הרצועה, מצור או שלטון אזרחי חלופי תוך הישארות חמאס מתחת לפני השטח: מהי האפשרות העדיפה (או הפחות גרועה) מבין שלוש הדרכים להשגת מטרות המלחמה בעזה – ואיך ניתן יהיה להתמודד עם הבעיות הגלומות בה?

ועידת מינכן לביטחון היא מהבמות החשובות בעולם, שבהן נפגשים מנהיגים, דיפלומטים ואנשי ביטחון לדיון באתגרים הגיאופוליטיים הבוערים. השנה עמדה הוועידה בצל המדיניות שמובילים שלושה נשיאי מדינות שלא השתתפו בה: ולדימיר פוטין, דונלד טראמפ ושי ג׳ינפין. המסר המרכזי שעלה מהדיונים, על רקע פחד מהתוקפנות הרוסית לצד אי-וודאות האופפת את מדיניות החוץ של טראמפ וגם התחרות הכלכלית שמנהלת סין, הוא שאירופה עצמה ניצבת בפני מציאות מורכבת המחייבת את מנהיגיה לשינוי מחשבתי ולגיבוש מענים מהיר לאתגרים שבפניהם. ואכן, ראשי מדינות אירופה נדרשים להיערכות מחודשת לשימור וחיזוק בריתות ולניסוח אסטרטגיות לפעולה כלכלית, ביטחונית ומדינית נוכח השינויים המסתמנים בסדר ובמאזן הכוחות הגלובלי ובמקומה של אירופה במסגרתם.

מהי אסטרטגיית ה"טראמפיזם" שבה נוקט הנשיא החדש בבית הלבן ובאה לידי ביטוי בין היתר בהצעה לרוקן את רצועת עזה מיושביה, כיצד ניתן להסביר את שורשיה, ומהם ההזדמנויות והאתגרים העומדים בעקבותיה בפני ישראל?

מדינת ישראל נדרשת לתפיסת ביטחון לאומי מעודכנת ומוסכמת, אשר תשקף את ערכי מגילת העצמאות כבסיס לעקרונות וליעדים הלאומיים, כפי שמוצג במסמך זה. מטרת-העל ותכלית הביטחון הלאומי הן הבטחת קיומה של ישראל כמדינה בטוחה ומשגשגת, בעלת צביון יהודי ודמוקרטי, עם רוב יהודי מוצק וגבולות מוכרים בני-הגנה.

במציאות הקיימת בין החמאס לרשות הפלסטינית מתנהל משחק "סכום אפס". המשמעות היא שלא תיתכן רשות פלסטינית חזקה במקביל לחמאס חזקה. החלשת חמאס משמעותה פגיעה בנכסיה ובתשתיותיה הצבאיות. חולשת הרשות הפלסטינית למול מעמדה המתחזק של חמאס בנקודת הזמן הזו ובהינתן שחיקה של ההרתעה מול חזבאללה ואיראן וסבירות גדלה לעימות רב-חזיתי, מעמידים את ישראל על קרן הדילמה האסטרטגית. לפיכך, נדרשת ההחלטה בדבר היעד האסטרטגי אליו מבקשת ישראל להגיע למול הזירה הפלסטינית ויש לבחון האם יש משמעות למהלך צבאי מעצב למול החמאס שלא במסגרת תכנית מדינית רחבה וכוללת יותר. בכל מקרה, בפגיעה ביכולות הצבאיות של חמאס יהיה כדי לצמצם משמעותית את האתגר המושת על הרשות הפלסטינית ואשר מאיץ את תהליך היחלשותה, להסיר מכשול בפני מהלכים אפקטיביים לחיזוקה ולהתיר את הקשר הגורדי שבין הזירות השונות, אותו מבקשת החמאס לכפות על ישראל וסביר להניח שיהיה בכך גם כדי לחזק את ההרתעה הישראלית במרחב. בתנאים הפוליטיים הקיימים, לא סביר להניח שממשלת ישראל תגיע להכרה ולהסכמה פנימית בנוגע לצורך בחיזוק הרשות הפלסטינית, או לפחות להפסיק לפעול להחלשתה, ולכן הממשלה הנוכחית אינה ניצבת על קרן דילמה אסטרטגית בכל הנוגע לנקיטת מהלכים יזומים לחיזוקה, למרות שחולשת הרשות פוגעת באינטרסים הישראלים. מהלך בסדר גודל כזה יכול להיות מובל רק על ידי ממשלת אחדות לאומית עם גיבוי ציבורי רחב. מאידך גיסא, מעמדה של הרשות כל כך רופס ובעייתי, שספק אם ניתן לשקמה בתנאים הקיימים.