אפרים קם

אמנם בעוד ימים ספורים יוסר איסור מועצת הביטחון על מכירת אמצעי לחימה לרפובליקה האסלאמית, אבל מחסניה לא ימולאו בן רגע במערכות נשק איכותיות. גם ללא אמברגו, טהראן תתקשה להוציא לפועל עסקאות משמעותיות עקב מצוקתה הכלכלית – אך אין זה אומר שהיא לא תנסה בכל יכולתה, ואין זה אומר שלישראל אין סיבות לדאגה

איראן אינה צפויה לוותר על התבססותה בסוריה, למרות קשייה הכלכליים וסכנת המחאה העממית הנרחבת, הקשורים במגפת הקורונה. אולם אפשרי שהיא תיאלץ לצמצם את פעילות ההתבססות שלה בסוריה, לפחות זמנית, בעיקר מסיבות כלכליות. על רקע זה עולה השאלה: האם טהראן עלולה לנסות לנצל את עיסוקה של ישראל במשבר הקורונה כדי לחולל עימות נרחב עמה – בעיקר באמצעות תגובה חריפה על תקיפות אוויריות ישראליות נגד יעדים איראניים ושיעיים בסוריה או בעיראק? להלכה, המשטר האיראני יכול לצפות שתגובה כזו תוכל לצמצם את תשומת הלב של הציבור האיראני למצוקה במשבר הקורונה, להבהיר לישראל שאיראן לא תעבור עוד בשתיקה על התקיפות הישראליות, לחזק את מעמדה בסוריה ובעיראק, ולהיתפס כחלק מהנקמה על חיסולו של קאסם סולימאני. אולם סבירותה של אפשרות זו אינה נראית כיום גבוהה: איראן מעולם לא הגיבה בעוצמה על התקיפות האוויריות הישראליות, והסתפקה פעמים בודדות בתגובה צנועה ולא תכליתית. הסיבה לכך כפולה: חיל האוויר האיראני אינו יכול להתמודד עם חיל האוויר הישראלי; והפעלה נרחבת של מערכי הטילים הגדולים באיראן ואלה שבידי חזבאללה נגד ישראל עלולה להוביל לתגובה ישראלית קשה, אולי אף בגיבוי אמריקאי.

מאז 2014, על רקע התערבותה הצבאית בסוריה, נוקטת איראן שורה של צעדים, במטרה לחזק את מעמדה והשפעתה, ואת ההיערכות הצבאית שלה ושל שלוחיה – ובראשם חזבאללה – בסוריה ולבנון. צעדים אלה נחלקים לשתי קבוצות. האחת כוללת את אלה שתכליתם להשפיע על המצב הפנימי בסוריה ולקשור אותה לאיראן לאורך ימים, ובכללם: הסכמים כלכליים הנוגעים לשיקום סוריה, העברת אוכלוסייה שיעית לסוריה והחדרת ערכים איראניים דתיים ותרבותיים אליה, ובניית מיליציה שיעית סורית כדוגמת חזבאללה הלבנונית. לצעדים אלה יש משמעות חשובה לישראל, משום שהם מקבעים ומעצימים את מעמדה של איראן בסמיכות לה. לקבוצת הצעדים השנייה יש משמעות חשובה במיוחד לישראל, משום שבין היתר הם נועדו להחמיר את האיום האיראני הישיר כלפיה. הם כוללים בניית מערכות של צירים אסטרטגיים, ובראשם: שיפור המסדרון היבשתי המחבר את איראן עם סוריה ולבנון דרך עיראק; שילוב מסילות הרכבת של איראן, עיראק וסוריה, שיחבר את המפרץ הפרסי לים התיכון; ושימוש בנמל לאד'קיה שבסוריה, שיקנה לאיראן אחיזה בים התיכון. בקבוצת צעדים אלה נכללים גם העברה וייצור של מערכות נשק איכותיות עבור חזבאללה. לעומת הקושי שגורם חיצוני ייאלץ להתמודד עימו בבואו לנסות לבלום את החדירה האיראנית לזירת הפנים בסוריה, לאיראן אין עד כה מענה יעיל לתקיפות האוויריות הישראליות נגד יעדים איראניים ושיעים בסוריה ובעיראק, המכוונות לבלום את בניית המסדרון היבשתי, אך היא עלולה לאתר בעתיד מענה בעל משקל הרתעתי.

במשך יותר מעשור הייתה סוגיית הגרעין במוקד תשומת הלב של העיסוק באיראן. הסוגיה הגיעה לתחנת ביניים בקיץ 2015, כאשר הושג הסכם הגרעין עם איראן- הסכם שבעיני הנשיא דונלד טראמפ הוא בעייתי ביותר. טראמפ רואה באיראן איום מרכזי לא רק על ארצות הברית, אלא גם על בעלות בריתה. לתפיסתו, האיום הוא רב ממדי ונובע לא רק מחתירתה של איראן לנשק גרעיני, אלא גם ממערך הטילים הגדול שבנתה, מהתערבותה ומחתרנותה במדינות שכנות, מהיותה איום אסטרטגי על ישראל וממעורבותה העמוקה בטרור. לצד המשך הפעילות הגרעינית של איראן בתחומים שהסכם הגרעין אינו מגביל, היא ממשיכה במאמציה לחזק את מאחזיה ואת השפעתה בלב המזרח התיכון- בעיקר בסוריה, אך גם בעיראק ובתימן. המשטר רשם אומנם הישגים לא מבוטלים בזירה האזורית, אך ניצב בפני אתגרים לא פשוטים זירה הפנימית בשל תהליכי שינוי עמוקים בחברה האיראנית ובשל כשלים מבניים בכלכלת המדינה. המאמרים המאוגדים בקובץ זה מציגים את המגמות וההתפתחויות שמשפיעים על מעמדה האסטרטגי של איראן ומנתחים לעומק שלל סוגיות כלהלן: מצבה של תכנית הגרעין של איראן, יחסי ההרתעה בין ארצות הברית לאיראן מאז הסכם הגרעין יחסי איראן עם מדינות במזרח התיכון, השפעתן של סוגיות פוליטיות וחברתיות בתוך איראן על גיבוש מדיניות החוץ שלה.

יש מעט מאד מדינות שהן בעלות ברית של איראן. יש לכך כמה סיבות. המשטר השולט בה שונה מהמשטרים השולטים במדינות האחרות באזור, שכן בראשו עומדים אנשי דת בעלי גישה רדיקלית. היא מזוהה, יותר מכל מדינה אחרת, כמדינת השיעים וכמנהיגת המחנה השיעי, המאיים על המחנה הסוני. היא נתפסת כחותרת לערער משטרים אחרים ולשנות אותם. מטרתה האסטרטגית היא להשיג הגמוניה במרחב המזרח התיכון, כדי להשפיע על ההתפתחויות החשובות בו, לצמצם את האיומים על ביטחונה ולדחוק את רגליהם של יריביה. לשם כך היא מתערבת במדינות אחרות במרחב, מפעילה טרור ובונה עוצמה צבאית לא־קונבנציונלית המסכנת מדינות אחרות באזור ומחוצה לו. מאז המהפכה היא ניתקה את הקשר עם ידידיה המסורתיים, ובכללם עם ארצות הברית, מעצמת־העל שתמכה בה, ובאותה הזדמנות — גם עם ישראל.

המשטר האיראני נדרש להתמודד עם יריבים בעלי עוצמה, המציבים מולו אתגרים ואיומים צבאיים, כלכליים ומדיניים. המענה האיראני לאתגרים אלה הוא בניית מערך של כלים להרתעת יריביו. הבסיס העיקרי למערך הרתעה זה הוא מאגר ענק של טילים שונים, שנבנה באיראן ובידי מיליציות שיעיות ובראשן חזבאללה, כאשר המיליציות מיועדות גם ללחימה קרקעית נגד יריבי איראן. על אלה נוסף מערך ימי גדול, המאיים לשבש את השיט ואת יצוא הנפט דרך המפרץ הפרסי. אם איראן תשיג נשק גרעיני, יצטרף גם הוא למערך ההרתעה, גם אם היא לא תמהר להשתמש בו. עקב פעילותם של מערכים אלה, גם יריבים בעלי עוצמה, כולל ארצות הברית וישראל, נזהרים שלא לנקוט צעדים העלולים להוביל לעימות נרחב עם איראן. למרות שאיראן השקיעה משאבים רבים בבניית מערך ההרתעה, יש בו נקודות תורפה שיריביה של איראן יכולים לנצלן. המשטר האיראני מכיר בעליונותה של ארצות הברית ונזהר שלא לגרור אותה לעימות נרחב. לאיראן אין מענה ללחצים הכלכליים הכבדים שהממשל האמריקאי מטיל עליה. גם אין לה מענה לתקיפות הישראליות הרבות על מטרות איראניות ושיעיות בסוריה. איראן נזהרת שלא להפעיל את מערך הטילים שלה נגד ארצות הברית וישראל, אלא במקרים אחדים ובהיקף מצומצם. חיסולם של קאסם סולימאני ומוחסן פח'ריזאדה צריך ללמד את איראן שגם ליריביה יש מערכי הרתעה, שהיא עדיין מתקשה להתמודד עימם.