אם חושבים על זה קצת אז הן בסך הכל די דומות, מלחמת יום הכיפורים ומלחמת לבנון השנייה.

שתיהן פרצו בהפתעה מצדה של ישראל, אשר בחלוף מספר שעות ממהלך מתוכנן היטב של האויב בגבול מצאה את עצמה במלחמה שלא רצתה ולא ציפתה לה באותה נקודת זמן. בשתי המלחמות נתפסו הכוחות הלוחמים לא מוכנים ולא כשירים ללחימה, כשבשדה הקרב הם נתקלים בנשק מתקדם שהצליח להפתיע בקטלניותו למרות הידיעה על קיומו (סאגר ב-1973, קורנט ב-2006).

בשני המקרים הוצנח גנרל (חיים בר-לב ומשה קפלינסקי) לפקד על חזית הלחימה מעל אלוף הפיקוד (שמואל גונן(גורודיש) ואודי אדם) שאיבד את אמונו של הרמטכ"ל (דוד אלעזר (דדו) ודן חלוץ), שבעצמו שילם את מחיר הכישלון וסיים את תפקידו לאחר המלחמה. גם ב-1973 וגם ב-2006, מבעד לביקורת על המפקדים הבכירים התקבעו בתודעה הציבורית קרבותשגבו מחיר יקר, בהם התבלטו המפקדים הזוטרים (החווה הסינית ובנת ג'בל, למשל) שגילו תושייה והקריבו את חייהם במשימות כמעט בלתי אפשריות אליהם נשלחו.

ההלם ותחושות המחדל וההפסד השתלטו על השיח הציבורי, התקשורתי והפוליטי מיד לאחר שתי המלחמות ומונו שתי ועדות חקירה ממלכתיות (אגרנט ווינוגרד) לבדיקת הכשלים, שעבודתן סוקרה באדיקות וצמרת מקבלי ההחלטות במדינה התייצבה להעיד בפניה. כמו כן, תוצאות המלחמות אף העיבו על הקריירה של שני ראשי הממשלות שכהונתם לא האריכה ימים לאחריה, ואף הביאו למהפך שלטוני: בבחירות שנערכו פחות (2009) או יותר (1977) שלוש שנים לאחר המלחמה עלה הליכוד לשלטון.

גם מעבר לזירה הפנימית יש קווים מקבילים. התיווך של הממשל האמריקאי הרפובליקני בראשות הנשיא ומזכיר/ת המדינה הוא שהביא להסדר שסיים את שתי המלחמות. ברמה האזורית אויביה של ישראל התפארו בניצחון המהולל וזכו לתהילה גורפת בעולם הערבי על חקיקת חרב תשרין (מלחמת אוקטובר) וחרב תמוז (מלחמת יולי), כפי שהן מכונות בערבית, באותיות זהב בספר דברי הימים של המאבק בישראל. ובשני המקרים הביאו המלחמות לשקט ארוך עם ישראל בגבול הצפוני (רמת הגולן ודרום לבנון), אך לאחר שנים ספורות פרצה מלחמת אזרחים במדינה השכנה (לבנון ב-1975, סוריה ב-2011).

כל ההקבלות האלה נעות על הטווח שבין "ההיסטוריה חוזרת על עצמה" לבין צירופי מקרים אנקדוטליים, אך יש דבר אחד משותף ומובהק בהשוואה ביניהם. דבר שכלל לא שייך אליהן. הנושא הפלסטיני.

מלחמת יום הכיפורים ומלחמת לבנון יצרו תפיסה ישראלית לפיה האיומים החמורים ביותר על ביטחונה הלאומי, ואף על קיומה, הם יכולותיהם של צבאות ערב (או בגלגולם המתקדם יותר – חזבאללה) להתקיף אותה. ב-1973 אמנם ישראל אמנם זנחה ברצון את העיסוק בבעיות שנוצרו ביהודה, שומרון ועזה ב-1967, אך התפיסה הזו נשענה על קרקע מוצקה יותר, שכן התסיסה הפלסטינית טרם הבשילה ובסופו של יום מצרים אכן הייתה האויבת הגדולה והמסוכנת ביותר לישראל - לא בכדי המלחמה הזו הבהירה וחידדה את הצורך בהסכם שלום עמה שנחתם בחלוף חצי עשור.

ב-2006 ההקשר כבר היה שונה לגמרי. בשנים שלפני כן התחולל עימות קטלני עם הפלסטינים (האינתיפאדה השנייה), ובשנים שאחרי המלחמה ארעו עוד שלושה כאלה ברצועת עזה, ולפני ואחרי נוסו בלא הצלחה תהליכים מדיניים להבאת פתרון לסכסוך. אפשר אפילו לומר שמלחמת לבנון השנייה הייתה "אתנחתא" מהסכסוך, שמהווה בשגרה את הסוגיה שמשפיעה באופן המהותי ביותר על ביטחון מדינת ישראל ועל אופייה של החברה הישראלית. יכולות האש המשופרות של חזבאללה, הגיבוי האיראני והגב של אסד כמתווך של "ציר הרשע" העניקו מפלט לתודעה הישראלית, מקום אליו ניתן להסיט את תשומת הלב הציבורית ולעטוף אותו כאיום קיומי.

אמנם אין להפחית מחומרת האיום הנשקף מחזבאללה ומגודל הטראומה שצרבה מלחמת לבנון השנייה בזיכרון הקולקטיבי של הציבור הישראלי, אבל המזרח התיכון השתנה ומלחמת לבנון השלישית, עליה מרבים לדבר כעובדה קיימת, היא דבר שתלוי בהרבה גורמים שאינם קשורים בהכרח ישראל. מלחמה נוספת עם חזבאללה תהיה קשה וכואבת, ונכון לעסוק בזה, אבל יותר מהכל אסור לשכוח: בסופו של דבר, עימות שכזה הוא חיצוני וככל הנראה לא ישליך על נושאי הליבה שקורעים את החברה הישראלית מבפנים ויכריעו איך תיראה בעתיד.

המציאות בישראל מזמנת אתגרים מוסריים וביטחוניים על בסיס יומיומי. הטרור לא פוסק, הלחץ הבינלאומי גובר וקשה למצוא מטרה מאחדת במדינה שנמצאת במשבר זהות. לעתים נדמה שהקושי בהתמודדות עם הנפיצות והרגישות של הסכסוך הישראלי-פלסטיני מסיט את הדיון למקומות יותר נוחים ויותר ברורים. כי הרי מהם פיגועי דריסה ודקירה לעומת הטילים של חזבאללה והנאומים של נצראללה, שהם הרבה יותר מפחידים ומאיימים?