נפקדותה הכמעט-קבועה של ישראל מהמונדיאלים מצערת כל אוהד כדורגל ישראלי שחולם לראות את גיבוריו מתמודדים על במת הכדורגל היוקרתית בעולם, אך מעבר לכך, היא מונעת תשובות לכמה שאלות פוליטיות מסקרנות, כגון: מה היה קורה אילו קבוצות כמו אלג'יריה ואיראן היו מוגרלות לשחק נגד ישראל? האם ערוצים ערביים היו משדרים את משחקיה של ישראל בטורניר? כיצד הייתה מתקבלת במדינות ערב השתתפותם של שחקנים ערבים בנבחרת ישראל? ואיך היה מתייחס העולם הערבי להצלחותיה, או יותר סביר – לכישלונותיה בטורניר? שאלות אלו ואחרות גם מעוררות תהייה לגבי תפקידו האמיתי של הכדורגל ביחסים בין אומות ועמים: האם הוא אכן, כמו שקיוו מייסדי פיפ"א, מוביל לקירוב לבבות בין עמים, לביטול מחיצות, להפלת חומות וליצירת שפה משותפת המדלגת מעל מחסומים של לאום, שפה, גזע ודת, או שהוא דווקא מלבה יצרים, שנאות וסכסוכים לאומיים?

חרף העדרותה של ישראל מהמונדיאלים, למעט הופעה בודדת במקסיקו 1970, התמורות בסכסוך הערבי-ישראלי ניכרו בכדורגל הישראלי מראשית ימיו. בשנה שעברה צוין ללא גינוני טקס מיוחדים יום השנה ה-80 למשחקה הרשמי הראשון של נבחרת ישראל בכדורגל. אשפי טריוויה לא רבים יודעים כי צמד משחקי הבכורה של נבחרת ארץ ישראל העברית, אשר נערך במסגרת מוקדמות מונדיאל איטליה 1934, שוחק נגד לא אחרת משכנתנו מצרים והסתיים בתבוסות מפוארות של 1:7 בחוץ ו-1:4 בבית. השערים הבודדים שכבשה ישראל בכל אחד מהמשחקים מתוארים בעיתוני התקופה כתולדה של משבי רוח עצמתיים יותר מאשר של רגל מכוונת, וההסברים המתרצים את הספיגות הרבות מזכירים במידה מבהילה את ההצטדקויות של ימינו, וממוקדים בשופט העוין ובנתונינו הפיזיים הנחותים. ובכל זאת, נוסטלגיה מסוימת לימי התמימות הרחוקים ההם מעורר הדיווח בעיתון "דואר היום" על משחק הגומלין הישראלי-מצרי, אשר נחתם בנתון המנחם לפיו הסתיים המשחק ביחס קרנות של "0:2 לטובת העברים".

מעבר לכדורגל עצמו, המפגש המצרי-ישראלי התאפיין באווירה ידידותית. שחקני נבחרתנו העידו על האירוח המופתי לו זכו בקהיר והמשלחת המצרית התקבלה אף היא בארץ ישראל בסבר פנים יפות. בראייה לאחור, המפגש הכפול סימן את קץ התקופה בה נבלם הסכסוך הערבי-יהודי בגבולות ארץ ישראל. בצל הסכסוך הערבי-ישראלי הכולל שנפתח ב-1948, עימותים ספורטיביים פינו את מקומם לעימותים צבאיים. נבחרת ישראל בכדורגל נודתה מסביבתה האזורית הטבעית ונאלצה מאז ועד ימינו לנדוד לצורך משחקי מוקדמות המונדיאל עד מזרח אסיה, אוקיאניה ואירופה. ההעפלה הישראלית הבודדה למונדיאל מקסיקו 1970 התקבלה בעולם הערבי חובב הכדורגל במבוכה וסוקרה בהתעלמות. בגיליון בולאי שיצא בתימן לכבוד המאורע נפלה תקלה חמורה, כאשר על שניים מהבולים הודפס בשוגג שמה של ישראל לצד יתר המדינות המשתתפות. הפיתרון שנבחר לתיקונה היה מחיקת שם המדינה העברית מכל הגיליונות בפס שחור, אקט שהמחיש את מעמדה המוקצה כמדינה בלתי-מוכרת המודרת ממשפחת העמים.

  

ההכרה בישראל כעובדה קיימת שלא ניתן לשנותה בכוח הנשק, אשר הלכה והתגבשה בעולם הערבי החל מאמצע שנות השבעים וקיבלה ביטוי בהסכמים המדיניים שערכו עמה מצרים, אש"ף וירדן, לא הביאה לשחזור משחקי הכדורגל העבריים-ערביים מימי טרום המדינה. הסיבה לכך נעוצה בראש ובראשונה במשקל לו זוכה בשיח הערבי של ימינו מושג "הנורמליזציה", אשר משמש גם במדינות ערביות החתומות על חוזי שלום עם ישראל להתוויית הגבול המפריד בין קשרים לגיטימיים בדרג הממשלתי-רשמי לבין אינטראקציות כלכליות, תרבותיות או ספורטיביות שנויות במחלוקת בדרג האזרחי-עממי.

שאלת הנורמליזציה עלתה לכותרות בהקשרים של כדורגל במספר הזדמנויות לאורך השנים האחרונות: שחקנה המצרי המוכשר של פ.צ. באזל, מוחמד סלאח, התלבט בשנה שעברה קשות האם להגיע לישראל להתמודדות מול מכבי ת"א במסגרת מוקדמות ליגת האלופות, והחליט לבסוף לשים את שיקוליו המקצועיים לפני הרגש והאידיאולוגיה, הצטרף לחבריו ואף כבש שער לזכות קבוצתו; מאמנה המעוטר של נבחרת מצרים, חסן שחאתה, ששמו עלה ב-2010 כמועמד מועדף לאימון נבחרת ישראל, הצהיר כי "יעדיף למות ברעב" מאשר לקבל "משרה שכוללת לאמן נבחרת של רוצחי ילדים, נשים וזקנים"; ואך בקיץ האחרון, חובבי הכדורגל במצרים ובלבנון התחבטו האם ראוי להם לצפות במשחקי מונדיאל 2014 ב"ערוץ 1" הישראלי - ולהסתכן בכך ב"חטא הנורמליזציה" - וכל זאת בשביל להתחמק מצפייה בתשלום בערוץ "אל-ג'זירה" הקטרי וליהנות בחינם מהתצוגות שסיפקו מריו גצה וחבריו בברזיל.

דילמות אלו ואחרות הבליטו את האובססיביות, הקטנונית לעיתים, שבעיסוק בנורמליזציה עם ישראל בדעת הקהל הערבית, את החסמים התרבותיים העמוקים שעודם ניצבים בפני השתלבותה של ישראל באזור, ומנגד, את פרימתן של האידיאולוגיות המקובעות נוכח המציאות הפרקטית והצרכים הפרגמאטיים. בשעה שבעלי אידיאולוגיות אסלאמיסטיות או פאן-ערביות רדיקאליות רואים בנטילת חלק במפגש ספורטיבי עם ישראל ביטוי פסול של הכרה במדינה שנולדה בחטא ודינה להיעלם, הרי שהיחס המאפיין את רוב תושבי העולם הערבי מתון בהרבה: יש המתנים את תמיכתם בנורמליזציה בהסדר הבעיה הפלסטינית, וסירובם מבטא אי-נחת מהמשך הכיבוש הישראלי וסולידאריות כלפי מצוקת הפלסטינים; אחרים אף נכונים הלכה למעשה לקיים יחסים נורמאליים עם ישראל, בין אם מתוך שיקולי רווח-הפסד נקודתיים ובין אם מתוך תקווה שאינטראקציה עם ישראל תקרב את בוא השלום ותסייע ליצירת תרבות חדשה ופייסנית באזור. כזה הוא, למשל, המחזאי המצרי עלי סאלם, אשר תיאר בסרקזם באחד ממאמריו את האבסורדים המובנים בהתנגדות לנורמליזציה על מגרש הכדורגל:

אם תרשה לי חזית העמידה האיתנה והמאבק בנורמליזציה לייעץ לה כמומחה בעל שם בענייני נרמול, אנחה אותה כיצד לזכות בהערכה על פועלה: [...] הבה נתיר לכדורגלן מצרי לשחק בקבוצה שבה משחק כדורגלן ישראלי אחד לכל היותר, ובתנאי שלא ימסור לו ולא יקבל ממנו את הכדור, אפילו אם יעמוד מול שער ריק ויוכל להבקיע שער. אם הכדורגלן הישראלי ימסור לשחקן המצרי את הכדור בניסיון לסבכו בנורמליזציה, שומה על האחרון לבעוט אותו מיד אל מחוץ לתחומי המגרש. נדמה לכם שאני צוחק? בחיי שלא. אתם אלה שעושים מכולנו צחוק.