לאחרונה (20.6.15) התפרסם באתר YNET מאמר המבוסס על כתבה בערוץ 20, לפיו "בעולם גוברת הביקורת על המדיניות הייחודית של צה"ל בכלל ובפרט של משפטני ענף הדין הבינלאומי בפרקליטות הצבאית (דבל"א) ביחס לפגיעה באזרחים בזמן הקרב". לשם שינוי, הטענה אינה שדבל"א מאפשרת לצבא להפעיל כוח מוגזם המאפשר פגיעה מופרזת באזרחים, אלא שהיא קובעת מגבלות מוגזמות שיוצרות "תקדים בלתי סביר בפני מדינות דמוקרטיות אחרות העשויות למצוא את עצמן במלחמות א-סימטריות נגד שחקנים לא מדינתיים אכזרים הרומסים את דיני המלחמה". המאמר מתבסס על ציטוטים של מומחים מגרמניה וארה"ב ואף של הח"מ כסימוכין לטענה.

בהתייחסות כללית לנאמר, כפי שהטענה הראשונה של מתן אור ירוק להפרות של דיני המלחמה אינה נכונה, אף הטענה לפיה דבל"א מגבילה יתר על המידה את הכוחות הלוחמים אינה נכונה. שתי הטענות מעידות על חוסר הבנה, הן של הדינים עצמם והן של התפקיד שיש לשיקולים משפטיים בעת לחימה.

שלוש הציטטות אינן מתייחסות למכלול הפעילות של צה"ל, אלא למדיניות לגבי השימוש ב-"אמצעי זהירות" (precautions) ובפרט לגבי מתן אזהרות לאזרחים לפני תקיפה. במישור זה צה"ל אכן עושה מעל ומעבר לדרישות הדין, כולל מתן אזהרות פרטניות וחזרה עליהן יותר מפעם אחת. עם זאת, הסיבה שצה"ל עושה זאת אינה נובעת מדרישה של יועציו המשפטיים או מקביעה שיש כאן חובה משפטית, אלא מתוך הגיון מבצעי לפיו ככל שיהיו פחות אזרחים באזור הפעילות, כך יהיה לכוחות יותר חופש פעולה מבצעי. זאת על רקע ההבנה שמספר גדול של נפגעים אזרחים עלול לגרום לתקיפות מסוימות להיחשב בלתי מידתיות ולכן בלתי חוקיות, וכן מההבנה שגם במקרים בהם תקיפה עשויה להיות מידתית מבחינה משפטית, ריבוי נפגעים אזרחים משמש להשחרת פניה של ישראל בעולם ויוצר לחצים מדיניים שמגבילים את חופש הפעולה המבצעי.

המומחים שצוטטו (לפחות לגביי הדברים נאמרים בוודאות) לא התכוונו לומר שהיועצים המשפטיים של צה"ל מגבילים את פעילותו יתר על המידה, אלא שהפרשנות שניתנת בעולם למתן אזהרות כה מפורטות ונרחבות על ידי צה"ל, , היא שהדבר נובע ממחויבות משפטית. כך יוצרים כלל משפטי שאינו קיים ולאחר מכן שופטים לאורו גם צבאות אחרים. בעיה דומה התרחשה סביב מדיניות הפתיחה באש של כוחות ארה"ב באפגניסטן. בשלב מסוים הוגבלה הפתיחה באש רק למצבים בהם אין חשש לנפגעים אזרחיים כלשהם, כלומר ננקטה מדיניות של "אפס הרוגים אזרחים". משימות שלא עמדו בסטנדרט זה בוטלו. ההנחיה ניתנה על בסיס שיקולים אסטרטגיים של ארה"ב, אך פורשה כנובעת ממחויבות משפטית ויצרה, בקרב חלק מן המומחים, ציפייה כי גם צבאות אחרים יעמדו בסטנדרט בלתי אפשרי זה, גם במצבים בהם הימנעות מביצוע המשימה אינו אלטרנטיבה ראויה (למשל כאשר מדינה, כמו ישראל, מתגוננת מפני התקפות ישירות עליה ועל אזרחיה). הפתרון לקושי זה הוא באמצעות כתיבה משפטית והבעת עמדות ברורות בנושאים אלה על ידי משפטנים, מתוך המערכת המדינתית ומחוצה לה, המבינים את המורכבות של שדה הקרב ואת האופן בו יש ליישם את דיני הלחימה במסגרתו.

צה"ל מתמודד מדי יום, ובפרט בתקופות של לחימה אינטנסיבית, בדילמות קשות ומאתגרות. בימינו הלחימה נמדדת גם במידת הלימתה את כללי המשפט הבינלאומי. יתרה מזאת, כל צבאות המערב חשופים גם הם לביקורת על היקף הפגיעה שהם גורמים לצדדים הנחשבים "חלשים" יותר, החורגת מדרישות הדין עצמו. לגבי מדינת ישראל וצה"ל, ביקורת זו חריפה במיוחד ולעתים קרובות אינה הוגנת. זוהי המציאות עמה יש להתמודד, בין אם נאהב זאת או לא. המשמעות היא כי הצלחת המשימה להביא למימוש היעד האסטרטגי אינה נובעת רק מן ההצלחה הצבאית, אלא גם בהשלכות המשימה על היעדים המדיניים. במציאות מורכבת זו לדבל"א, ולאנשי הפרקליטות הצבאית בכלל, יש תפקיד חשוב והוא לסייע לצה"ל להילחם באופן חוקי, כמו גם להיות רגישים למישור של הלגיטימציה הבינלאומית. הליווי המשפטי הצמוד מסייע לצה"ל לעמוד במשימותיו ולהצליח במישור האסטרטגי. יתרה מזאת, המומחיות של אנשי דבל"א מאפשרת להם להשפיע גם על פרשנות הדין על ידי צבאות אחרים ועל ידי מומחי המשפט הבינלאומי בתחום של דיני הלחימה, ובכך הם תורמים להתפתחות פרשנות של הדין, המשקפת את המציאות המבצעית. במלים אחרות, המשפטיזציה בצה"ל מגנה גם על ישראל וגם על שאר מדינות המערב החשופות לאיומים דומים.