רקע
בתאריך ה-22 בינואר 2014 המכון למחקרי ביטחון לאומי (INSS) קיים דיון בהובלת ראשי מכונים מרכזיים בנושא "מקומם של מכוני חשיבה בתהליך קבלת ההחלטות בישראל" (לרשימת המשתתפים מחוץ למכון ראה בנספח). חלק חשוב אם כי מוכר פחות בתהליך קבלת ההחלטות קשור בעבודת מכוני חשיבה (Think Tanks). בישראל, מכוני החשיבה מקובלים פחות ביחס למספרם והשפעתם בצפון אמריקה ומערב אירופה. אולם, מספרם של מכוני החשיבה בישראל גדל כל העת והערכה כי כיום פועלים בארץ עשרות רבות של גופים כאלה המבקשים להשפיע על האופן בו מתקבלות ההחלטות בתחומי החברה והמדינה.
הדיון ביקש לברר מהם התפקידים המרכזיים של מכוני החשיבה בהוויה הישראלית; בבירור קהל היעד, או קהלי היעד, של מכוני החשיבה; בדרך בה המכונים משמרים את מעמדם העצמאי; האם וכיצד עליהם לשמר זיקה לעולם האקדמי, לדבוק בעיסוק ארוך-טווח או להתמקד ב"כאן" וב-"עכשיו", ולבסוף, אחרי שהחלטנו על מי משפיעים נשאלת השאלה כיצד משפיעים? וכיצד, אם בכלל, ניתן למדוד השפעה? בראש הדיון עמד ראש המכון למחקרי ביטחון לאומי, אלוף (מיל.) עמוס ידלין, סגן ראש המכון תא"ל (מיל.) אודי דקל ומרבית חוקרי המכון הבכירים לקחו בו חלק. הח"מ, המרכז את הסוגיה במכון, הכין את הדיון וכתב את הסיכום שלהלן.
תובנות מרכזיות
בפתח הדיון כמה מן המומחים ביקשו לעמוד על ההבחנה בין סוגי מכוני חשיבה/מכוני מחקר שונים. גופים רבים נושאים את השם הזה, אך מכוני החשיבה בכללם אינם בנויים מקשה אחת. לשם המחשה הועלה נושא המכונים האקדמאים בהם הסגל בנוי על אנשי סגל משורות האוניברסיטה מה שמשפיע על אופי הכתיבה של החוקרים, המחויבים בראש ובראשונה לכתיבה היסטורית. מכונים אלו לא בנויים לשרת את הממשל למרות שבמספר מקרים, הם הצמיחו מתוכם פקידים בכירים. תפקידם לכן הוא יצירת והפריית השיח ציבורי בסוגיות בהם הם עוסקים. מכונים אלו משרתים קודם כל את העולם האקדמי, שבעקיפין עשוי להזין את השיח הציבורי. בנוסף, עלתה בדיון השאלה האם על מכון החשיבה בעת הנוכחית להיות מאורגן סביב תחום ידע או אתגר/בעיה גדולה החוצה תחומי ידע? נטען בין היתר כי המומחיות הנדרשת בנושא ספציפי ישנה אצל חוקרים באקדמיה ובמכוני החשיבה "המסורתיים" וכל שצריך הוא "לחלץ" את הידע.
נקודה מרכזית שעלתה בדיון הייתה קשורה לשאלה כיצד ניתן להעריך השפעה של מכון חשיבה? הערכת ההשפעה והביצוע של מכוני חשיבה אינה פשוטה כלל ועיקר. מכוני החשיבה מתחרים עם דעות ויעדים של שחקנים אחרים בזירה ולכן ספק אם מכון אחד יכול לזקוף לזכותו שינויים במדיניות. נשאלה שאלה האם על המכון להתרכז בהשפעה כללית על הציבור ועל השיח הציבורי מתוך שאיפה כי זה יביא להשפעה על קובעי מדיניות. לעיתים כאשר אנו אומרים "השפעה" אנו למעשה מתכוונים "חשיפה". כמות הפרסומים (מאמרים, מאמרי דעה ופרשנויות) וריבוי הכנסים גם הם דרך לעמוד על מידת השפעת המכון. אולם, לא תמיד יש קשר ישיר בין מידת החשיפה לבין מידת ההשפעה. חשיפה תקשורתית אומנם מייצרת דימוי שמכון כזה או אחר משחק תפקיד מרכזי בעיצוב המדיניות אולם זה לא בהכרח מבטיח שאכן עמדותיהם יהיו בעלי השפעה.
קיים מתח בין הרצון להשפיע על דעת הקהל ועל השיח הציבורי ומכאן לכתוב באופן תמציתי, קולח ורלוונטי מאמרים וסקירות שיעוררו ענין ציבורי ובאותה עת לשמור על ההערכה בקרב הקהילה האקדמית. העקרונות המנחים כתיבה אקדמית שונים מאלה שאמורים להנחות כתיבה המכוונת מדיניות (policy oriented). זאת, בעיקר בשל הצרכים השונים של גופי השלטון והיכולת שלהם להפיק תועלת מהמחקרים. כך למשל, אם הטקסט ארוך מדי, אנשי הממשל לא יקראו אותו. לכן פרסומים עבי כרס מאבדים לעיתים מזומנות חלק חשוב מיכולת ההשפעה של מכון החשיבה.
קיים מתח בין הרצון להשפיע על דעת הקהל ועל השיח הציבורי ומכאן לכתוב באופן תמציתי, קולח ורלוונטי מאמרים וסקירות שיעוררו ענין ציבורי ובאותה עת לשמור על ההערכה בקרב הקהילה האקדמית. כמו כן, ישנו מתח מובנה בין עיסוק בסוגיות ארוכות טווח, שישנה הערכה כי ישפיעו על עתיד המדינה והחברה, לבין ניסיון להתאים את התוצרים (בהוויה הישראלית אלו תוצרים מיידים) לדרישותיהם וצורכיהם של קובעי המדיניות והרצון של המכונים להיות מעורבים בעולם "המעשי" ולייצר חומרים "ידידותיים למשתמש".
בנוסף, ישנו מתח הנובע מהרצון להשפיע על כמה קהלי מטרה בו זמנית. ראשית, אישים בדרגי קבלת החלטות מעדיפים כי עצם הקשר שלהם עם מכון החשיבה יישאר דיסקרטי, בוודאי אופי הסוגיה שעל הפרק וההמלצות בעניינה. המכון יתקשה לפרסם ברשות הרבים את העובדה כי הוא מייעץ לגורמים שונים ובוודאי את רוח ההמלצות שהעניק לאחרונים, שמא הוא יאבד את אמונם.
חלק מהסיבה בגינה יש ריבוי של מכוני חשיבה קשור לכך שהמערכת השלטונית אינה מסוגלת, לעיתים אינה רוצה, לטפל בנושאים רבים. חלק מהמומחים שהשתתפו בדיון רואים את תפקידה של האקדמיה ובתוכה של מכוני החשיבה בהכשרת ממלאי תפקידים בשירות הציבורי. בנושא אחר, נמצא כי לעיתים למכוני החשיבה אין את המומחיות הנדרשת לבעיות ולאתגרים הנדרשים על-ידי הממשל.
מה שמייחד מכוני חשיבה רבים, בארץ ובחו"ל, הוא התמהיל של אנשים בעלי ניסיון מעשי ואקדמיים. אך זו גם נקודת החולשה של רבים מהמכונים: מקשה על שיתוף פעולה ויצירת שפה משותפת בין החוקרים.
הדיון התמקד במכוני חשיבה המתמחים בביטחון לאומי ונבחנו כמה דרכים בהם מכונים אלו יכולים להשפיע על תהליך קבלת ההחלטות:
1. השפעה מבפנים. מומחים המביאים עימם לממשל את הידע שרכשו במכוני המחקר והפועלים כעת במסגרת ממשלתית.
2. יעוץ – והשאלה קצרת טווח. חוקרים, אם על-ידי מינוי זמני או השתתפות בצוותי משימה אד-הוק, דרכם הם עשויים להשפיע על תהליכי קבלת החלטות.
3. השפעה מבחוץ על-ידי הפצת ידע בצורת כנסים ופרסומים (באפן בו המומחים לא מעורבים בעבודה היומיומית של אנשי הממשל אלא מנסים להעשיר את העולם הידע שלהם "מבחוץ").
לדברי המשתתפים, האקדמיה ומכוני החשיבה יכולים לתרום לא מעט לעשיית הממשל, לדוגמא בנושא ניתוח וחיזוי תשתיתי של תרחישים. יש מקום לאמץ בגופי הממשל מתודולוגיות ממדעי המדינה למשל בניתוחי תרחישים ובחיזוי מהלכי יריב. יש למכוני מחקר מה להציע בשימוש במתודולוגיות חדשניות , בשימוש בסימולציות, משחקי מלחמה ועוד.
סוגיה נוספת שעלתה אף היא בדיון הייתה קשורה לחסמים העיקריים שישנם על היכולת להשפיע על מקבלי החלטות:
1. יתרון הזמן עומד לזכות המחקר האקדמי, אולם במקרים רבים נמצא כי הוא אינו רלוונטי למקבלי החלטות העוסקים לרוב ב"כאן" וב-"עכשיו".
2. אורך המחקר: קובעי מדיניות לא קוראים מסמכים רחבי יריעה ואין להם את הזמן לקרוא מאמרי עומק.
3. היעד הוא השפעה על מספר מצומצם למדי של מקבלי החלטות בכירים שבמקרים רבים אינם נגישים.
4. הניסיון לדבוק ב"אמת המדעית" עלול להביא לעיתים למחלוקת מול אלו פקידים בתפקידי מפתח שלעיתים מחזיקים בתפיסה פוליטית/ערכית שונה.
כתוצאה מהחסמים שלעיל, ישנו חוסר רצון של אנשי אקדמיה להיכנס לשורות הממשל ויש חוסר רצון של מוסדות הממשל לאמץ לחיקם אנשי אקדמיה. שני קהלים אלו מדברים בקודים ובשפה שונה, דבר המקשה עליהם לעיתים מזומנות לשתף פעולה. כדי לנסות ולהתגבר על חסמים אלו המליצו משתתפי הדיון מן המכון ומחוצה לו לאפשר לאנשי אקדמיה להכיר יותר טוב את עולם המעשה הביטחוני והמדיני (במקרים רבים אנשי אקדמיה נמצאו מנותקים מעולם המעש מה שהקשה על שילובם בעבודת הממשל). על מכוני החשיבה לחזק את הממשק המפרה בין שתי העולמות – להיפגש עם עולם המעשה אך לשמור על ריחוק והפרדה ממנו כדי לשמר עצמאות. לבסוף, ריבוי פרסומים כשלעצמו יעודד שיח ציבורי (ובעקיפין עשוי להשפיע על מקבלי החלטות) בנושאים הרלוונטיים.
יואל גוז'נסקי
חוקר, המכון למחקרי ביטחון לאומי, אוניברסיטת תל-אביב. לשעבר, המועצה לביטחון לאומי, משרד ראש הממשלה
נספח: משתתפים מחוץ למכון
גבי בן-דור הוא פרופסור למדע המדינה ומייסד המרכז לחקר הביטחון הלאומי באוניברסיטת חיפה. מייסד וראש ביה"ס למדעי המדינה באוניברסיטת חיפה. שימש כרקטור האוניברסיטה, חבר במועצה להשכלה גבוהה ונשיא האגודה הישראלית למדע המדינה. בן-דור שימש כיועץ לתכנון אסטרטגי למערכת הביטחון ועמד בראש שתי ועדות ממשלתיות שעסקו בציבור הדרוזי בישראל ובראש ועדה ממשלתית בנושא המחקר במדעי החברה. פרסם שבעה ספרים ולמעלה ממאה ועשרים מאמרים על הפוליטיקה של המזרח התיכון, יחסי חברה-צבא, יישוב סכסוכים ופוליטיקה אתנית.
גידי גרינשטיין הוא הנשיא והמייסד של מכון ראות. בין השנים 1999-2001 שימש גידי כמזכיר צוות המו"מ עם הפלסטינים. הוא בעל תואר שני במנהל ציבורי מטעם בית הספר לממשל ע"ש קנדי באוניברסיטת הרווארד כעמית קרן וקסנר ישראל (2002) ובעל תואר ראשון בכלכלה ובמשפטים מאוניברסיטת תל אביב.
אלכס מינץ הוא פרופסור לפסיכולוגיה פוליטית, דיקאן בית הספר לאודר לממשל, דיפלומטיה ואסטרטגיה וראש התוכנית לשיווק פוליטי במרכז הבינתחומי. מינץ הקים את תכנית התואר השני בממשל, עומד בראש התוכנית לשיווק פוליטי, מנהל את תכנית המחקר בפסיכולוגיה פוליטית ואת פרויקט קבלת החלטות בממשל במרכז הבינתחומי. הוא עורך סדרת ספרים על מנהיגות וקבלת החלטות בזירה הבינ"ל של אוניברסיטת שיקגו, העורך הראשי של כתב העת Psychology Political ועורך, סגן עורך/חבר מערכת בשבעה כתבי עת מובילים בהם American Political Science Review, כתב העת המוביל בעולם בתחום מדע המדינה.
אשר ססר הוא חוקר בכיר במרכז משה דיין לחקר המזרח התיכון. פרופסור ססר היה ראש המרכז למשך 12 שנים ומלמד מזה שלושים שנה בחוג להיסטוריה של המזרח התיכון באוניברסיטת תל אביב. הוא היה עמית פולברייט, ופרופסור אורח באוניברסיטת קורנל, אוניברסיטת שיקגו, אוניברסיטת ברנדייס, ואוניברסיטת אריזונה, וכן עמית אורח ב-Washington Institute.