בשבוע שעבר הכריז שר המדע הטכנולוגיה והחלל דני דנון כי "ישראל זקוקה לתוכנית לאומית לרובוטיקה" (בעקבות המלצה של המועצה הלאומית למחקר ופיתוח במשרדו). זו הזדמנות מצוינת להרחיב את הדיון בנושא, הנה למשל כמה דברים שאפשר ללמוד בנושא מהאמריקאים.
ב-5- 6 ביוני 2015 התקיים השלב הסופי ב-DRC, "האתגר הרובוטי של DARPA (הסוכנות הממשלתית של מחלקת ההגנה של האמריקאית לפיתוחים טכנולוגיים מתקדמים)". מדובר בתחרות שהחלה ב-2012, במסגרתה צוותים ממדינות שונות התחרו על פרס בגובה שני מיליון דולר. התחרות כללה תכנות של רובוט לביצוע משימות שונות באזור שנפגע עקב אסון (לפי דגם האסון בכור בפוקושימה), כשהרובוטים נדרשו ליכולות מגוונות: הליכה באזור הרוס ומלא מכשולים, פתיחת דלתות, כניסה לרכב קיים ונהיגה בו, וכן יכולת לפתיחת שסתומים, שבירת קירות וטיפוס במדרגות - כל זאת במידה רבה של אוטונומיות. הקבוצה הזוכה מדרום קוריאה, "צוות KAIST", הציגה לעולם את הרובוט DRC-HUBO, שסיים את משימותיו בהצלחה תוך פחות מ-45 דקות:

לאחר שמסיימים לצחוק על הסרטונים מהתחרות (אל תחמיצו את זה של ה"פספוסים"), שווה לנסות ולהבין מה המשמעויות של קיומה ושל תוצאותיה. מבחינה עקרונית יצרה התחרות מסגרת תומכת, לוח זמנים מחייב ותמריץ כלכלי עבור צוותים טכנולוגים ומדעיים בכל העולם על מנת לפתח יכולות טכנולוגיות חדשניות. היכולות הטכנולוגיות הללו לאו דווקא ישמשו את DARPA על מנת ליצור רובוט מתקדם לטיפול במצבי אסון, אלא תוכלנה לשמש אותה למגוון יישומים אחרים, ולהמשך פיתוח יכולות רובוטיות מתקדמות. נסו לדמיין מה ניתן לעשות לצרכי ביטחון עם רובוט שיודע לצעוד, לנהוג ולבצע עוד פעולות אנושיות.

אין זו פעילותה הראשונה של DARPA בתחום הרובוטי. בין הפיתוחים הקודמים שלה שהולידו שיתופי פעולה, היה הרובוט BIGDOG של חברת בוסטון דינמיקס, שנרכשה לפני כשנה על ידי גוגל. מדובר ברובוט דמוי פרד המסוגל לצעוד באזורים מאתגרים בצורה אוטונומית לחלוטין ולסחוב על גבו משאות כבדים, שאף נכנס בשנה האחרונה לאימונים מבצעיים עם המארינס. "אחיו" הצעיר בגיל אך הגדול ממנו בגובהו הוא ה-ATLAS, רובוט הומנואיד (דמוי-אדם) אשר צועד על שתיים ומשמש כפלטפורמה להרצת אלגוריתמים (שורות קוד המורות לרובוט כיצד לפעול) עבור צוותים שונים באתגר הרובוטי שלא היה להן רובוט משלהן. כל אלו מסמנים את DARPA  כגורם בעל השפעה ניכרת על התפתחויות פורצות דרך בתחום הרובוטיקה ברמה עולמית. יתר על כן, לא מדובר באתגר התחרותי הראשון שמביאה DARPA  לעולם. האתגר הקודם של הסוכנות היה תחרות בתחום הנהיגה האוטונומית, שהיווה ללא ספק את אחת מקפיצות המדרגה המשמעותיות בתחום הנהיגה האוטונומית כיום.

בשני המקרים מדובר בתהליכים ארוכים ויקרים, שתוצאותיהם אינן ניכרות באופן מידי בדמות רווח כלכלי או פיתוח מערכות חדשות לשימוש ביטחוני. אולם, בהתבוננות היסטורית, נראה  שאין זו דרכו של משרד ההגנה האמריקני מלכתחילה. שכן, במסגרת פיתוחן של מערכות הנשק המתקדמות ביותר, האמריקנים מגלים סבלנות מעוררת הערכה לתהליכים ממושכים, ואפילו כלפי כישלונות צורבים המתחוללים בדרך. כך למשל בתגובה לכישלון ניסוי מרכזי בתחום מערכת נשק קונבנציונלית היפרסונית, טענה דוברת המשרד כי "כישלון הניסוי אינו בבחינת עיכוב משמעותי בתוכנית ...וכי מדובר בתוכנית מכוונת מטרה ולא מכוונת זמן או לוח זמנים".

ההצהרה, כמו ההתנהלות השוטפת, מעידים על ההבנה שחידושים משמעותיים בתחום הטכנולוגי-צבאי (וגם האזרחי) מבוססים על תהליכים אשר דורשים זמן לצורך פיתוח, ייצור וכן הטמעה. למעשה, ההיסטוריה כולה רצופה במקרים בהם טכנולוגיות בעלות השפעה מהותית על עולמנו כשלו בתחילת דרכן. כך למשל השריון, שהשיג הישגים מגוחכים בלבד עת הוצג לראשונה בשדה הקרב בסופה של מלחמת העולם הראשונה, אך לאחר מכן הפך לאחד מיסודות הקרב המודרני.

בכל הקשור לפיתוח טכנולוגי, דרך הפעולה של משרד ההגנה האמריקאי מלמדת אותנו את "אומנות ההתבוננות לטווח הרחוק". מדובר ביכולת יסוד הנדרשת לצורך השגתם של יעדים אסטרטגיים. כאשר מעוניינים להשיג הישגים כאלו במגוון תחומים, יש צורך בקבלת החלטות על קיומן ותקצובן של תכניות ארוכות טווח, ואין מקום בהכרח לביטולן לאחר כישלונות בודדים או מכשולים אחרים שצצים בדרך. לצורך השגתן של יכולות אסטרטגיות באמצעות טכנולוגיה (לא רק לשימוש ביטחוני), יש צורך בהשקעה לאורך זמן; ויש מי שיאמר גם שיש צורך באמון ואמונה. בשביל לנהל תהליכים כאלו, נדרשת למדינה מדיניות סדורה, כמו גם מערכת ביורוקרטית אפקטיבית שתוכל לנהל אותה ולפקח על ביצועה, וגם (ואולי בעיקר) נדרשים לה מקבלי החלטות שמגלמים שילוב של מנהיגות, חזון ואורך רוח. בימים של אתגרים בטחונים וכלכליים כמו אלו הניצבים לפתחה של ישראל כיום, ראוי לאחל לתוכנית הרובוטיקה הלאומית (אם תקום כזו) הצלחה גדולה.