בכמעט מאה שנים שעברו מאז קביעת הגבולות הללו (על המפה כאמור, ולא בשטח), הפכו סוריה ולבנון למדינות עצמאיות. עם זאת, היחסים המיוחדים ביניהן ובפרט הפטרונות הסורית על שכנתה ממערב הביאו לכך שמבחינה מעשית לא הרבה השתנה בגבול. השאיפה ההיסטורית לכינון סוריה הגדולה לא פגה בקרב רבים במדינה ולכן לא אצה הדרך לאף אחד להנציח את הגבול המנדטורי. כך נשמרה הזיקה העמוקה בין יושבי שני צדי הגבול, כשהלכה למעשה אורח חייהם לא הופרע יתר על המידה. היציבות בסוריה מאז 1970, חרף זעזוע מלחמת האזרחים הלבנונית (1990-1975) ובתוכה מלחמת לבנון הראשונה (1982), תרמה לכך שהגבול נותר שקט באופן יחסי, ובלתי-משפיע.

השינוי הדרמטי התחולל עם פרוץ מלחמת האזרחים בסוריה בשנת 2011. הגבול הפך לכל אורכו לנתיב מילוט לפליטים סוריים, שמספרם מוערך כיום במעל מיליון בתוך לבנון. כמו הדפוס המוכר במקומות אחרים, מעבר פליטים היווה פלטפורמה לפעולות שונות שהתבססו על אותו מרחב. מלבד הפעילות הפלילית, שתמיד הייתה שם בעוצמות משתנות (בעיקר הברחות), לצד הפליטים החלו לעבור את הגבול משני הכיוונים גם פעילים בארגונים שנוטלים חלק במלחמה בסוריה. לבנונים שהצטרפו לשורות ארגוני ג'יהאד סלפי השתמשו בגבול הפרוץ למעבר, כשמהעבר השני פעילים שמנסים לייבא את האלימות הסורית ללבנון עשו את הדרך ההפוכה בניסיון לערער את יציבות המדינה.

החל מ-2012 נוסף גורם אחר למשוואה, בדמות המעורבות של חזבאללה בסוריה. כמה מהקרבות המרכזיים בין משטר בשאר אל-אסד וחזבאללה לבין המורדים התרחשו בקרבת הגבול, מצדו המזרחי – באל-קוסייר, ביברוד שברכס הקלמון ובזבדאני. הדבר הפך למעשה את הגבול לעורף לוגיסטי של חזבאללה, ויותר מכך לזירת קרבות פוטנציאלית. כך הפכו להם יישובי הספר הלבנוניים בקרבת הגבול למוקד לפעילות טרור: הרמל, ראס בעלבק ובעיקר ערסאל שבה נחטפו אנשי כוחות הביטחון הלבנוניים באוגוסט 2014 על ידי המדינה האסלאמית וג'בהת אל-נוסרה, הושפעו באופן ישיר מזליגת המלחמה הסורית לגבול בין המדינות, והפכו ל'מערב פרוע' בו המדינה לא מצליחה לשלוט באפקטיביות.

במבט כולל על הגבול בין סוריה ללבנון, חשוב לציין שיש קטע אחד מתוכו שנבדל מהאחרים, וזאת עקב העובדה שעוד מדינה מעורבת בסיפור. הכוונה היא לחלק הדרומי ביותר של הגבול המנדטורי, הידוע בשם חוות שבעא (הר דב) ונשלט בידי ישראל. שטח זה נקבע כסורי באופן רשמי על ידי הצרפתים והקהילה הבין-לאומית, אך כמו בחלקים אחרים של הגבול הוא בפועל היה בעל זיקה לבנונית. כיבוש השטח ב-1967 יצר משולש ישראלי-סורי-לבנוני בנוגע לעתיד החוות, והביא ליצירת מציאות חדשה לאחר נסיגת צה"ל מדרום-לבנון בשנת 2000, כשארגון חזבאללה ואף ממשלת לבנון ראו בהן שטח לבנוני לכל דבר ועניין. גם כיום, חזבאללה רואה בחוות שבעא מרחב פעולה לגיטימי נגד ישראל ואף המחיש זאת בפעולות שביצע נגד צה"ל באוקטובר 2014 ובינואר 2015. למעשה ישראל "משלמת" על אי-סימון הגבול בין סוריה ללבנון, שכן הערפול הקיים מספק לחזבאללה עילה קבילה בעיניו ובעיני אחרים למאבק בשם החזרת השטח לבעליו המקוריים.