בראש משרדי הגנה של נורווגיה, שוודיה, הולנד וגרמניה עומדות נשים, וגם בארצות הברית מכהנות נשים בתפקידים ביטחוניים בכירים (לדוגמה סוזן רייס, היועצת לביטחון לאומי של הנשיא אובמה, או מישל פלורנוי, עד לא מזמן תת-מזכיר ההגנה). העולם מתקדם ומסיר את המחסומים שחצצו בעבר בין נשים לבין תחום הביטחון, אבל איפה ישראל עומדת ביחס לנושא?

הסוגיה של נשים בביטחון עולה בישראל בעיקר בהקשרים הצבאיים. למשל, לפני שבועות ספורים טענה מועמדת מספר שבע-עשרה ברשימת "הבית היהודי" לכנסת, שרה אליאש, כי היא חושבת שצבא הוא לא מסגרת שמתאימה לנשים. לאחר שעוררה סערה, הבהירה אליאש את עמדתה, אך לא חזרה בה אלא רק ביססה את טענתה על סוגיית הצניעות וכן על מחקרו של רז שגיא המציג בעייתיות בשילובן של חילות בשירות קרבי. אחרי כן, היו אלו תעודות הערכה לחיילות שהצטיינו במבצע "צוק איתן" שהעלו את שאלת היחס לנשים בצה"ל, כשנכתב בהן כי הן "לא איבדו עשתונות" (ניסוחן תוקן לאחר מכן). דיון נוסף בנושא נשים בביטחון בוודאי יעלה שוב לקראת קביעת הרכבן של ועדות הכנסת הבאה ובתוכן ועדת חוץ וביטחון (בכנסת הנוכחית כיהנו בוועדה רק שתי נשים ביחס לשלושה-עשר גברים).

העיסוק בשילובן של נשים בביטחון הופך מעניין בעיקר לאור שינויים שמתחוללים בעשורים האחרונים בתפקידים צבאיים ללא קשר לדיונים מגדריים, אלא בעיקר עקב התפתחויות טכנולוגיות משנות מציאות. במאי 2013 הכריעו בצה"ל בשאלה: "מי הוא לוחם?" והוסיפו הגדרה חדשה למפתח התפקידים שהיה מקובל עד כה. בין התפקידים שדרשו התייחסות מחודשת: מפעילי מערכת "כיפת-ברזל", מפעילי מערך כלי הטיס הבלתי מאוישים, אנשי מערך הסייבר וגדודי חילוץ והצלה של פיקוד העורף. אגב, כל אלה תפקידים אשר כבר כיום נשים משובצות בהם.

בתום הדיון הוחלט כי לוחם יהיה "אדם אשר נוטל סיכון לחייו, שמאומן ללחימה ולפגיעה באויב במרחב 'מבצעי המגע'" - כלומר בשדה הקרב עצמו. בעוד שמספר רב של תחומים עדיין נשאר סגור בפני נשים, ביניהם ניתן למנות את חיל השריון, מערך הצוללות ורוב יחידות חיל הרגלים (צנחנים, גולני, גבעתי ואחרות), כבר כיום משולבות נשים בתפקידי לחימה: חלקן בגדודים מעורבים וחלקן בתפקידים מבצעיים יוקרתיים דוגמת טיסה וחובלות.

שילובן של טכנולוגיות מתקדמות לצרכי לוחמה מגביר לדעתי את הצורך להשאיר את הדיון הזה כדיון פתוח ומתמשך, אשר הגדרותיו נבדקות לעיתים קרובות יותר. לאור העובדה שחשיבותו של כוח השרירים הולכת ומצטמצמת בתפקידים צבאיים רבים, יש מקום לשנות בצורה מעמיקה יותר את האבחנה הנעשית כיום בין נשים וגברים באיתור, בתהליכי המיון והשיבוץ הצבאיים. דוגמא קיצונית ליכולת ההשפעה של הטכנולוגיה בתחום הזה מגיעה מסרטון שהתפרסם לאחרונה ברשת ומציג הפעלתו של סימולטור (מדמה טיסה) של מטוס ה-F35 שהוטס על ידי כוח המחשבה בלבד של אישה נכה:

למרות שהסרטון מראה שלא היה מדובר בטיסה חלקה לחלוטין, קשה שלא להיסחף על גלי הדמיון. חיבור בין מערכות שליטה כאלו, לבין כלים בלתי מאוישים שיפעלו בשדה הקרב, עשויים לאפשר מבחינה טכנית, כבר בעתיד הקרוב, לאוכלוסיות חדשות לקחת חלק פעיל בכוחות צבאיים ובלחימה עצמה על סמך קריטריון אחד בלבד: "כוח המוח".

גם מחקר שערכנו במכון למחקרי ביטחון לאומי תומך את הטענה הזו, ומציע כי הרחבת השימוש בכלים בלתי מאוישים למשימות צבאיות עתיד להוביל לירידה בדרישה לחיילים לוחמים בכלל ולאנשי מילואים לוחמים בפרט, וכי ראוי "לבחון מחדש את פרופיל השירות בצה"ל על כל היבטיו לרבות איתור, מיון גיוס הכשרה ואימונים." על תהליך כזה להתרחש בהדרגתיות כבר עכשיו, ולהוביל לצמצום הפער בין נשים וגברים ולאבחנה שתתבסס רובה ככולה על הכישורים הרלוונטיים למילוי התפקיד (מבלי להתעלם כמובן מצרכים ושיקולים של המערכת הצבאית עצמה).

אז נכון שהדרך לשוויון עוד ארוכה, אבל ראוי גם לזכור כי מאז ימי בג"צ אליס מילר השתנה בצורה משמעותית מקומן של נשים בצבא. כבר כיום אצבע מרוחה בלק אדום היא זו שעשויה ללחוץ על "כפתור אדום" בעל יכולת להשפיע על שדה הקרב לא פחות, ולפעמים אף יותר, מכל לוחם בשטח. השאלה המעניינת היא מתי השינוי הזה יבוא לידי ביטוי גם בקרב הדרגים הביטחוניים הבכירים בישראל?