שלמה ברום

מטעויות לומדים: לאחר שבמהלך כהונת אובמה התמקדה ההנהגה הישראלית בסיכול עסקת הגרעין – וכשלה, כעת עלייה לנקוט גישה שונה מול ממשל ביידן. בירושלים צריכים לקבל את תוכנית הממשל לחזור להסכם – ולפעול כדי להשפיע על המו"מ שיתנהל בעקבותיה

מעבר לניחוח הפוליטי העולה מחיסול "אבי הפצצה האיראנית", עולות גם שאלות בנוגע לנחיצותו – האם אכן עיכב את תוכנית הגרעין בצורה משמעותית, והאם הוא שווה את התגובות הנזעמות בעולם והנקמה הצפויה מצד הרפובליקה האסלאמית? לפניכם "דעה לא פופולרית"

באפריל 2018 פורסם המסמך "אסטרטגיית צה"ל", ובו הובעה ההערכה כי "בשנים האחרונות ובמבט לשנים הקרובות המעמד האסטרטגי של ישראל מבוסס ובעל מאזן חיובי העדיף על פני כל אויביה במרחב". על פי המסמך, משמעותו של המאזן הזה היא "דעיכת הפוטנציאל למלחמה מול קואליציה צבאית־מדינתית". ואכן, הן מניתוח המכלול האזורי (הסביבה שבה שוכנת ישראל) והן מניתוח פרטני (של המדינות העלולות להיות איום ייחוס מרכזי) עולה כי ישראל אינה צפויה להתמודד בטווח הנראה לעין עם קואליציה אזורית ערבית־אסלאמית רחבה שתשים לה למטרה להציב איום חמור עד קיומי לביטחונה. הסיבות לכך מגוּונות: היעדר אידיאולוגיה הגמונית ומוסכמת שזו מטרתה; יתרונה הצבאי של ישראל ומחסור בעוצמה ובמשאבים בקרב אויביה הפוטנציאליים; פילוגים ושסעים פנימיים עמוקים ובלתי ניתנים לגישור בקרב המחנות הערבי והאסלאמי; התמיכה האמריקאית הגדולה בישראל; היחלשות המסגרת המדינתית והמיקוד פנימה בקרב מדינות האזור; התפיסה של חלק ממדינות ערב שלפיה ישראל היא בעלת ברית — גם אם בלתי פורמלית — בהתמודדות עם אתגרים אסטרטגיים משותפים שבעיניהן חשובים יותר מהסכסוך עם ישראל; היחלשות האפקטיביות של השימוש בישראל )"הישות הציונית"( כבקולב שעליו תולים את בעיות הפנים ומסיחים את דעת הקהל הציבורית מהמשטרים לעבר אויב חיצוני. תמונת המצב הזאת עלולה להתהפך רק בעקבות שינויים אזוריים דרמטיים, שסבירותם בטווח הקצר נמוכה, כמו הפחתת ההתמקדות — שמאפיינת את מדינות ערב מאז "האביב הערבי" — בענייניהן הפנימיים; שיכוך העימות הסוני־שיעי; נפילת משטרים פרגמטיים ידידותיים. בהיעדר התהליכים האלה, אפילו אירועי קיצון נקודתיים שיעוררו תגובה רגשית אנטי־ישראלית קשה בדעת הקהל במדינות האזור — כמו פגיעה במסגד אל־אקצא, הרג רחב היקף של פלסטינים שייוחס לישראל או לישראלים או סיפוח חד־צדדי של שטחים ביהודה ושומרון — אינם צפויים להביא את משטרי האזור לשנות את מדיניותם עד כדי הקמת קואליציה אזורית רחבה שתשאף להעמיד איום קיומי בפני ישראל (אם כי בוודאי יהיו גינויים וצעדי ענישה חריפים שיכוּונו לישראל כמו החזרת שגרירים וקירור יחסי השלום).

הכרת הנשיא טראמפ בריבונות הישראלית על רמת הגולן התקבלה בברכה על ידי מרבית הציבור הישראלי ובחוסר הסכמה בקהילייה הבינלאומית. היא מנוגדת לעמדה המקובלת במשפט הבינלאומי, המעוגנת במגילת האו"ם, לפיה יש לכבד את הריבונות והשלמות הטריטוריאלית של מדינה וכי השתלטות על שטח במהלך מלחמה אינה מקנה זכות ריבונות בשטח זה. לפיכך צפוי שהקהילייה הבינלאומית ברובה הגדול תמשיך להתנגד למהלך האמריקאי, וכך גם מדינות האזור, לרבות אלו המקיימות יחסים עם ישראל. עם זאת הצעד הזה אינו מונע מממשלה עתידית לקיים משא ומתן עם סוריה גם על רמת הגולן, מה גם שממשל אמריקאי אחר יכול לשנותה. כמו כן לא סביר שהצעד הזה יוביל להסלמה מול סוריה מעבר למתח שכבר קיים, וגם אין לו השלכות ביטחוניות מיוחדות. הוא מוסיף קושי ליכולת הממשל האמריקאי לקדם את עסקת המאה ואת שיתוף הפעולה שלו עם מדינות האזור. לחיזוק הדימוי של הממשל האמריקאי כעומד ללא תנאי לצידה של ישראל ומדיניותה מול שכנותיה הערביות יכולה להיות גם השלכה פנימית על התפיסה בתוך ישראל באשר ליכולת לספח שטחים נוספים.

בספר הערכה אסטרטגית לישראל 2019-2018 — קובץ נוסף בסדרת הערכה אסטרטגית לישראל, שנתון המכון למחקרי ביטחון לאומי — מסוכמת תקופה שהתאפיינה בתמורות בסביבתה הקרובה של מדינת ישראל ובהתרחשויות שנרשמו בסביבה הרחוקה יותר, אשר גם להן נודעה השפעה ישירה על האתגרים וההזדמנויות שבפניה. בדינמיקה ובמגמות הנמשכות הנגזרות משינויים אלה גלומים איומים ביטחוניים, שמשמעותם הסלמה או קיפאון רוויי סיכונים. בה בעת, בתמונת מצב זו אפשר גם לאתר הזדמנויות לנקיטת מהלכים ומדיניות שיסייעו לישראל להתמודד עם אתגרים ביטחוניים המונחים לפתחה, ולשפר את עמדתה נוכח איומים על מעמדה האזורי והבינלאומי.

כאשר מנסים לבחון תהליך מדיני מורכב בנושא כה שנוי במחלוקת כמו תהליך אוסלו, עולה מייד השאלה של אמות המידה לבחינת התהליך. התבחינים אינם יכולים להיות מנותקים מהגדרה — שהיא בוודאי פוליטית — של היעדים הלאומיים, או בלשון אחרת — החזון הלאומי של ישראל. הרי מבחינתם של חסידי ארץ־ישראל השלמה, היעד הלאומי העיקרי הוא ריבונות מלאה של ישראל על כל שטחי ארץ־ישראל ההיסטורית. 2 מבחינתם, תהליך אוסלו הוא כישלון מרגע הורתו משום שהציב לעצמו מטרה שנולדה בחטא, והיא סותרת את היעד הלאומי העיקרי של ישראל. הרי ברור היה ליוזמי התהליך שלא תהיה אפשרות להגיע להסכם קבע ללא חלוקת השטח של ארץ־ישראל ההיסטורית בין ישראל והפלסטינים.