ערב הסעודית נמצאת תחת לחץ צבאי וכלכלי גובר, אולי מן הקשים שידעה זה שנים. ממזרח, השיבוש במצר הורמוז פוגע ביכולתה לייצא נפט; מצפון, מיליציות פרו-איראניות בעיראק מאיימות על שטחה ועל תשתיותיה; צינור מזרח–מערב, שנועד לאפשר לה לעקוף את הורמוז, נפגע והושבת; ומדרום, החות'ים מגבירים את התקפותיהם ומאיימים על המרחב של באב אל-מנדב. מה שנראה בעבר כאיומים מזירות שונות מתחבר כעת לאחיזת חנק אסטרטגית סביב הממלכה ועורקי הייצוא שלה.
מוחמד בן סלמאן ניסה לאורך המלחמה להימנע מהסתבכות ישירה, לשמור ערוצים פתוחים עם טהראן ולא להיגרר מחדש למלחמה בתימן. אלא שככל שהלחץ גובר והסיוע מבחוץ נותר מוגבל, מרחב התמרון הסעודי מצטמצם. ארה"ב אינה מספקת לפי שעה את המענה שריאד מבקשת, איחוד האמירויות כבר אינו השותף הצבאי שהיה במערכה הקודמת בתימן, והמסגרות הביטחוניות החדשות שבנתה סעודיה עדיין לא הוכיחו את עצמן בשעת מבחן.
מכאן נובעת סכנה משמעותית לישראל ולארה"ב: ככל שסעודיה תרגיש מבודדת ופגיעה יותר, כך יגדל התמריץ שלה להגיע להסדר דווקא עם איראן. ריאד אינה צריכה לתת אמון בטהראן. היא צריכה שאיראן תסייע בפתיחת הורמוז, תפעיל את השפעתה על החות'ים ותסייע להפחית את הלחץ מצד המיליציות בעיראק.
בתמורה, טהראן עשויה לדרוש מחיר מדיני: התרחקות סעודית מהקו האמריקאי נגד איראן, התנגדות לפעולות צבאיות נוספות נגדה, השלמה עם מעמד חות'י חזק יותר בתימן, וקבלת הסטטוס-קוו בהורמוז. בכך יכולה איראן לנסות להמיר את הלחץ הצבאי בהישגים מדיניים שקשה היה לה להשיג בדרך אחרת.
מבחינת ריאד, אין מדובר בהכרח בשינוי מחנה או בפיוס עם איראן, אלא בחישוב אינטרסים קר: האינטרס המיידי שלה הוא להפסיק את הירי, לפתוח את עורקי הייצוא ולהשתחרר מאחיזת החנק — גם במחיר של "הסדרים מכוערים".
לכן לישראל ולארצות הברית יש אינטרס ברור שלא להותיר את הממלכה ללא חלופות. סיוע לממלכה אינו רק סיוע לבעלת ברית במצוקה; הוא דרך לצמצם את המנוף האיראני עליה.
איראן אינה צריכה שסעודיה תאהב אותה. די בכך שהלחץ יהיה כבד מספיק כדי שריאד תגיע למסקנה שהיא זקוקה לטהראן כדי למצוא את הדרך החוצה.
ערב הסעודית נמצאת תחת לחץ צבאי וכלכלי גובר, אולי מן הקשים שידעה זה שנים. ממזרח, השיבוש במצר הורמוז פוגע ביכולתה לייצא נפט; מצפון, מיליציות פרו-איראניות בעיראק מאיימות על שטחה ועל תשתיותיה; צינור מזרח–מערב, שנועד לאפשר לה לעקוף את הורמוז, נפגע והושבת; ומדרום, החות'ים מגבירים את התקפותיהם ומאיימים על המרחב של באב אל-מנדב. מה שנראה בעבר כאיומים מזירות שונות מתחבר כעת לאחיזת חנק אסטרטגית סביב הממלכה ועורקי הייצוא שלה.
מוחמד בן סלמאן ניסה לאורך המלחמה להימנע מהסתבכות ישירה, לשמור ערוצים פתוחים עם טהראן ולא להיגרר מחדש למלחמה בתימן. אלא שככל שהלחץ גובר והסיוע מבחוץ נותר מוגבל, מרחב התמרון הסעודי מצטמצם. ארה"ב אינה מספקת לפי שעה את המענה שריאד מבקשת, איחוד האמירויות כבר אינו השותף הצבאי שהיה במערכה הקודמת בתימן, והמסגרות הביטחוניות החדשות שבנתה סעודיה עדיין לא הוכיחו את עצמן בשעת מבחן.
מכאן נובעת סכנה משמעותית לישראל ולארה"ב: ככל שסעודיה תרגיש מבודדת ופגיעה יותר, כך יגדל התמריץ שלה להגיע להסדר דווקא עם איראן. ריאד אינה צריכה לתת אמון בטהראן. היא צריכה שאיראן תסייע בפתיחת הורמוז, תפעיל את השפעתה על החות'ים ותסייע להפחית את הלחץ מצד המיליציות בעיראק.
בתמורה, טהראן עשויה לדרוש מחיר מדיני: התרחקות סעודית מהקו האמריקאי נגד איראן, התנגדות לפעולות צבאיות נוספות נגדה, השלמה עם מעמד חות'י חזק יותר בתימן, וקבלת הסטטוס-קוו בהורמוז. בכך יכולה איראן לנסות להמיר את הלחץ הצבאי בהישגים מדיניים שקשה היה לה להשיג בדרך אחרת.
מבחינת ריאד, אין מדובר בהכרח בשינוי מחנה או בפיוס עם איראן, אלא בחישוב אינטרסים קר: האינטרס המיידי שלה הוא להפסיק את הירי, לפתוח את עורקי הייצוא ולהשתחרר מאחיזת החנק — גם במחיר של "הסדרים מכוערים".
לכן לישראל ולארצות הברית יש אינטרס ברור שלא להותיר את הממלכה ללא חלופות. סיוע לממלכה אינו רק סיוע לבעלת ברית במצוקה; הוא דרך לצמצם את המנוף האיראני עליה.
איראן אינה צריכה שסעודיה תאהב אותה. די בכך שהלחץ יהיה כבד מספיק כדי שריאד תגיע למסקנה שהיא זקוקה לטהראן כדי למצוא את הדרך החוצה.