ההצהרה שפרסמה השבוע "חזית הרפורמות" באיראן, וכללה רשימת דרישות לשינויים מרחיקי לכת במדיניות הפנים והחוץ של איראן, עוררה עניין רב גם מצד אמצעי תקשורת בישראל. רשימת הדרישות כללה, בין היתר: חידוש המו"מ עם ארצות הברית, השעיית העשרת האורניום בתמורה להסרת הסנקציות, שחרור כל האסירים הפוליטיים, ביטול קוד הלבוש האסלאמי והרחקת משמרות המהפכה ממעורבות פוליטית.
האם מדובר בהתפתחות מעניינת? בהחלט כן. היא משקפת את השיח הנוקב, שהתנהל תמיד באיראן בין המחנות הפוליטיים המרכזיים (שאינם עשויים מקשה אחת): שמרנים-רדיקליים ופרגמטיים-רפורמיסטים. השיח שב והתחדש ביתר שאת מאז סיום המלחמה. הדרישה ל"שינוי פרדיגמטי", שהועלתה מיד לאחר המלחמה על ידי אנשי אקדמיה, מומחים ופעילים פוליטיים, בעיקר מקרב החוגים הפרגמטיים באיראן, מבטאת הכרה מצדם הן בצורך הדחוף לספק פתרונות למשברים הגוברים מבית, ובראשם המשבר הכלכלי, באמצעות שינויים במדיניות הפנים והחוץ, והן בהזדמנות שנוצרה, לטענתם, בעקבות המלחמה, לביצוע השינויים הנדרשים תוך ניצול ההתגייסות הציבורית סביב תחושת פטריוטיות ולאומיות שבאה לידי ביטוי במהלך המלחמה.
יתרה מזו, הרפורמיסטים רואים בעת הנוכחית – תקופה של הפקת לקחים והיערכות לעידן שלאחר מות ח'אמנהאי – הזדמנות מחודשת לחיזוק מעמדם הפוליטי. זאת, לאחר שהודרו בשנים האחרונות מתהליכי קבלת ההחלטות באיראן. לא ייפלא אפוא כי הצהרת החזית עוררה ביקורת חריפה מצד הימין השמרני ואף האשמות בדבר "בגידה" ונכונות לכניעה לתכתיבי המערב.
אף על פי כן, השאלה המרכזית שיש לשאול היא האם יש בהצהרה זו משום ביטוי לשינוי במאזן הכוחות הפוליטיים בצמרת השלטונית בטהראן. בעניין זה יש להדגיש כי מוסדות השלטון מתאפיינים כיום, גם לאחר ניצחונו של מסעוד פֶּזשכיאן בבחירות לנשיאות בשנה שעברה, בדומיננטיות שמרנית. גם בחירתו לאחרונה של עלי לאריג'אני, שמרן פרגמטי בעצמו, כמזכיר המועצה העליונה לביטחון לאומי לא שינתה באופן מהותי את מאזן הכוחות.
יתרה מכך, בשונה ממה שנכתב בחלק מהדיווחים בימים האחרונים, "חזית הרפורמות" אינה "סיעתו של הנשיא". חלקים ממנה (מדובר בקואליציה של גופים ומפלגות) אמנם תמכו במועמדותו של פֶּזשכיאן, משום שראו בו "הרע במיעוטו", במיוחד בהשוואה ליריבו סעיד ג'לילי, המזוהה עם "חזית העמידה האיתנה", סיעת הימין הרדיקלי-מהפכני. ג'לילי, אגב, נותר עדיין אחד משני נציגיו של המנהיג במועצה העליונה לביטחון לאומי.
זאת ועוד, אפילו בקרב המחנה הפרגמטי וחלק מתומכי הנשיא נשמעו בימים האחרונים הסתייגויות מהצהרת החזית, בטענה כי היא מחלישה את הנשיא דווקא בימים מאתגרים אלה שלאחר המלחמה, ועלולה לשרת את החוגים הרדיקליים.
חשוב מכך, בשנה האחרונה – וגם מאז המלחמה – ניכרים מאמצים מצד הממשלה ואף מצד המועצה העליונה לביטחון לאומי להפיג את המתח בין השלטונות לציבור, כדי למנוע את חידוש המחאה. כך, למשל, השעתה המועצה את יישום הצעת החוק שעברה במג'לס, שכללה החרפת סנקציות על הפרת קוד הלבוש האסלאמי מצד נשים. לאחרונה החליטה הממשלה שלא ליישם הצעה אחרת, שקראה להחרפת המגבלות על פרסום תכנים רגישים ברשתות החברתיות. גם מינויו של לאריג'אני כמזכיר המועצה העליונה לביטחון לאומי עשוי להתפרש כמסר פייסני מצד השלטונות.
עם זאת, הדיכוי הפוליטי והאזרחי לא זו בלבד שלא נפסק אלא אף התגבר מאז המלחמה, לרבות גל מעצרים המוני והוצאות להורג. כמו כן, לא ניכר כל שינוי במעמדו של הנשיא ביחס למוקדי הכוח האחרים באיראן, ובמיוחד ביחס ללשכת המנהיג ולמשמרות המהפכה.
בנוסף על כך, לא ניכר לעת עתה כל שינוי במדיניות החוץ האיראנית: טהראן אינה מפגינה רצון של ממש לחדש את המו"מ עם ארצות הברית לקראת הסדרה אפשרית בסוגיית הגרעין, עומדת בסירובה לחדש את פעילות הפקחים של הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית ולא נסוגה מהמשך מחויבותה לשלוחיה ב"חזית ההתנגדות" – בלבנון, בעיראק, בתימן ובזירה הפלסטינית.
בשורה התחתונה, מלחמת 12 הימים עוררה באיראן שיח מחודש סביב הלקחים שיש להפיק ממנה הן בזירה הפנימית והן בזירת מדיניות החוץ. שיח זה משקף את מאבקי הכוחות והוויכוחים המתמשכים מזה שנים במערכת הפוליטית ובציבוריות האיראנית.עם זאת, אין בשלב זה כל אינדיקציה לשינוי מהותי במערך הפוליטי ובמאזן הכוחות בצמרת השלטונית, וספק רב אם ייתכנו תמורות מהותיות ומשמעותיות כל עוד לא חל שינוי של ממש במשטר האיראני, ובמיוחד בחילופי המנהיג העליון.
ההצהרה שפרסמה השבוע "חזית הרפורמות" באיראן, וכללה רשימת דרישות לשינויים מרחיקי לכת במדיניות הפנים והחוץ של איראן, עוררה עניין רב גם מצד אמצעי תקשורת בישראל. רשימת הדרישות כללה, בין היתר: חידוש המו"מ עם ארצות הברית, השעיית העשרת האורניום בתמורה להסרת הסנקציות, שחרור כל האסירים הפוליטיים, ביטול קוד הלבוש האסלאמי והרחקת משמרות המהפכה ממעורבות פוליטית.
האם מדובר בהתפתחות מעניינת? בהחלט כן. היא משקפת את השיח הנוקב, שהתנהל תמיד באיראן בין המחנות הפוליטיים המרכזיים (שאינם עשויים מקשה אחת): שמרנים-רדיקליים ופרגמטיים-רפורמיסטים. השיח שב והתחדש ביתר שאת מאז סיום המלחמה. הדרישה ל"שינוי פרדיגמטי", שהועלתה מיד לאחר המלחמה על ידי אנשי אקדמיה, מומחים ופעילים פוליטיים, בעיקר מקרב החוגים הפרגמטיים באיראן, מבטאת הכרה מצדם הן בצורך הדחוף לספק פתרונות למשברים הגוברים מבית, ובראשם המשבר הכלכלי, באמצעות שינויים במדיניות הפנים והחוץ, והן בהזדמנות שנוצרה, לטענתם, בעקבות המלחמה, לביצוע השינויים הנדרשים תוך ניצול ההתגייסות הציבורית סביב תחושת פטריוטיות ולאומיות שבאה לידי ביטוי במהלך המלחמה.
יתרה מזו, הרפורמיסטים רואים בעת הנוכחית – תקופה של הפקת לקחים והיערכות לעידן שלאחר מות ח'אמנהאי – הזדמנות מחודשת לחיזוק מעמדם הפוליטי. זאת, לאחר שהודרו בשנים האחרונות מתהליכי קבלת ההחלטות באיראן. לא ייפלא אפוא כי הצהרת החזית עוררה ביקורת חריפה מצד הימין השמרני ואף האשמות בדבר "בגידה" ונכונות לכניעה לתכתיבי המערב.
אף על פי כן, השאלה המרכזית שיש לשאול היא האם יש בהצהרה זו משום ביטוי לשינוי במאזן הכוחות הפוליטיים בצמרת השלטונית בטהראן. בעניין זה יש להדגיש כי מוסדות השלטון מתאפיינים כיום, גם לאחר ניצחונו של מסעוד פֶּזשכיאן בבחירות לנשיאות בשנה שעברה, בדומיננטיות שמרנית. גם בחירתו לאחרונה של עלי לאריג'אני, שמרן פרגמטי בעצמו, כמזכיר המועצה העליונה לביטחון לאומי לא שינתה באופן מהותי את מאזן הכוחות.
יתרה מכך, בשונה ממה שנכתב בחלק מהדיווחים בימים האחרונים, "חזית הרפורמות" אינה "סיעתו של הנשיא". חלקים ממנה (מדובר בקואליציה של גופים ומפלגות) אמנם תמכו במועמדותו של פֶּזשכיאן, משום שראו בו "הרע במיעוטו", במיוחד בהשוואה ליריבו סעיד ג'לילי, המזוהה עם "חזית העמידה האיתנה", סיעת הימין הרדיקלי-מהפכני. ג'לילי, אגב, נותר עדיין אחד משני נציגיו של המנהיג במועצה העליונה לביטחון לאומי.
זאת ועוד, אפילו בקרב המחנה הפרגמטי וחלק מתומכי הנשיא נשמעו בימים האחרונים הסתייגויות מהצהרת החזית, בטענה כי היא מחלישה את הנשיא דווקא בימים מאתגרים אלה שלאחר המלחמה, ועלולה לשרת את החוגים הרדיקליים.
חשוב מכך, בשנה האחרונה – וגם מאז המלחמה – ניכרים מאמצים מצד הממשלה ואף מצד המועצה העליונה לביטחון לאומי להפיג את המתח בין השלטונות לציבור, כדי למנוע את חידוש המחאה. כך, למשל, השעתה המועצה את יישום הצעת החוק שעברה במג'לס, שכללה החרפת סנקציות על הפרת קוד הלבוש האסלאמי מצד נשים. לאחרונה החליטה הממשלה שלא ליישם הצעה אחרת, שקראה להחרפת המגבלות על פרסום תכנים רגישים ברשתות החברתיות. גם מינויו של לאריג'אני כמזכיר המועצה העליונה לביטחון לאומי עשוי להתפרש כמסר פייסני מצד השלטונות.
עם זאת, הדיכוי הפוליטי והאזרחי לא זו בלבד שלא נפסק אלא אף התגבר מאז המלחמה, לרבות גל מעצרים המוני והוצאות להורג. כמו כן, לא ניכר כל שינוי במעמדו של הנשיא ביחס למוקדי הכוח האחרים באיראן, ובמיוחד ביחס ללשכת המנהיג ולמשמרות המהפכה.
בנוסף על כך, לא ניכר לעת עתה כל שינוי במדיניות החוץ האיראנית: טהראן אינה מפגינה רצון של ממש לחדש את המו"מ עם ארצות הברית לקראת הסדרה אפשרית בסוגיית הגרעין, עומדת בסירובה לחדש את פעילות הפקחים של הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית ולא נסוגה מהמשך מחויבותה לשלוחיה ב"חזית ההתנגדות" – בלבנון, בעיראק, בתימן ובזירה הפלסטינית.
בשורה התחתונה, מלחמת 12 הימים עוררה באיראן שיח מחודש סביב הלקחים שיש להפיק ממנה הן בזירה הפנימית והן בזירת מדיניות החוץ. שיח זה משקף את מאבקי הכוחות והוויכוחים המתמשכים מזה שנים במערכת הפוליטית ובציבוריות האיראנית.עם זאת, אין בשלב זה כל אינדיקציה לשינוי מהותי במערך הפוליטי ובמאזן הכוחות בצמרת השלטונית, וספק רב אם ייתכנו תמורות מהותיות ומשמעותיות כל עוד לא חל שינוי של ממש במשטר האיראני, ובמיוחד בחילופי המנהיג העליון.